כשהשטן על ליבך חלק ב'

בפוסט הקודם השתמשנו בדוגמא של החייל שנשא את הקמע על צווארו, על מנת להראות כיצד השטן מבקש לשעבד אותנו או לקשור אותנו לדברים שיכולים לנתק אותנו מאלוהים. ובמקום להשיג ברכה והגנה (שלשמם אנו נושאים את הקמע) אנחנו משיגים ניכור ודחייה מהאל היחיד שיכול באמת להגן עלינו. ברקע של כל הנושא הזה, עומד נושא הרבה יותר גדול שבין אם נהיה מודעים לו ובין אם לו, יש לו השפעה ניכרת על חיינו. הנושא הזה הוא: ברכות וקללות. ישנם 2 כוחות הפועלים בחייו של כל אדם: ברכה וקללה. האחד מועיל והשני מזיק. כדי ליהנות מברכותיו של אלוהים ולהיות מוגנים מפני קללה, עלינו להבין כיצד הכוחות האלה פועלים. רבים מאיתנו אינם מבינים כיצד כוחות אלה פועלים, אבל בהחלט מודעים לפעולתם, לכן אנו מנסים לעיתים, וברוב המקרים, בדרכים לא יעילות להישמר מקללות ולעורר את הברכות. אולם הדבר של אלוהים עוזר לנו להבין את התחום הזה, ומראה לנו בבירור איזה דברים אנחנו יכולים לעשות על מנת להרחיק את הקללות, ולמשוך את הברכות.

"וְהָיָה, אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם; וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן, עַל כָּל־גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃ וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ; כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ." (דברים כח, 1-2)

בספר דברים פרק כח ישנם 68 פסוקים המוקדשים לברכות ולקללות שיכולות לבוא על אדם. רשימה ארוכה שמתחילה בברכות של אלוהים, ומסתיימת בקללות של אלוהים. בפסוק הנ"ל שפותח את הפרק הזה, אנחנו רואים את התנאי המרכזי לברכה של אלוהים: "לשמוע ולציית לקול של אלוהים." למרות שהדת לרוב יכולה להפוך את מערכת היחסים שלנו עם אלוהים למורכבת ומסובכת, התנאי הבסיסי והפשוט הזה לברכה של אלוהים אינו משתנה לאורך כל התנ"ך והברית החדשה: אם אתה רוצה את הברכה של אלוהים, תתחיל לשמוע לקולו ולציית לו.

דרך אחת טובה לברר מה הקול של אלוהים אומר, היא לפנות להיכן שהקול שלו נשמע הכי הרבה, התנ"ך והברית החדשה. על מנת לדעת מה אלוהים דורש, מה אלוהים אומר, מה הן מצוותיו ומפני מה הוא רוצה שניזהר, עלינו לפנות לדבר של אלוהים. לא רבנים, ולא קבליסטים ולא שום נציג רוחני של כל זרם רוחני יכול לעזור לך להישמר מקללות, ולהיכנס לברכות של אלוהים. אלוהים מעולם לא ציווה עלינו בדברו לשמוע ולציית לאנשים, אלא אם כן הם דיברו בשמו. כמו כן בפסוק הנ"ל שציטטנו מספר דברים, אלוהים פונה אל כל אחד מאיתנו באופן אישי, "והיה אם שמוע תשמע…" אלוהים פונה אליך, כן אתה! אם אתה שמוע תשמע אותו, לא אם מישהו אחר ישמע אותו בשבילך. אם אתה לא תשמע אותו, או תשמע לקולו, אתה תהיה אחראי לשאת בתוצאות. אם אתה מוכן לשים על גופך קמע כזה או אחר. אם אתה מוכן לקיים סדרה של מעשים שאמורים לשפר את מצבך, רק בגלל שהרב אמר לך, אתה אינך מקשיב לקול של אלוהים, אתה מקשיב לקול של בני אדם.

"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי; וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה." (ישעיהו כט, 13)

האם אתה הולך לפי מצוות אנשים? האם אתה מתנער מהאחריות להקשיב לקול של אלוהים? דע לך שהתוצאה הישירה של כך היא שהלב שלך רחוק מאלוהים. אלוהים מעוניין בלב שלך. הוא מעוניין בכל שהלב שלך יהיה מכוון אליו. שהלב שלך יהיה רגיש לתדרים בהם אלוהים משדר, לא בני אדם. אם תפתח את ליבך לאלוהים, אתה במהרה תגלה שהוא מדבר אחרת ממה שבני אדם מדברים. שהוא נשמע אחרת ממה שהרבנים נשמעים. שהדרישות שלו הן שונות. בזמן שאנשים מלומדים, יבקשו לראות אצלך מעשים חיצוניים, אלוהים יבקש לראות כיצד הלב שלך משתנה. בזמן שאנשים מלומדים יבקשו לאלף אותך, אלוהים יפעל בתוכך וישנה אותך מבפנים. אבל לשם כך, אתה חייב להסכים לשמוע את קולו.  אלוהים דורש מכל אחד מאיתנו להקשיב, ובבוא העת, הוא יבקש מכל אחד מאיתנו הסבר מדוע לא הקשבנו.  

הדבר הראשון שנבקש להקשיב לו מהקול של אלוהים, כלומר מדבר אלוהים, הוא היחס שלו לעובדה שיכולים להיות לנו אלוהים אחרים  מלבדו. את הנושא הזה נרחיב בפוסט הבא.

כשהשטן על ליבך

ביום שישי האחרון ביקרתי בבסיס צבאי של חיל השריון. הביקור הזה הזכיר את ימי הסדיר הפחות טובים שהיו לי. חיילים שבוזים ומשועממים מעוד שבת בבסיס. אולם, הם היו נחמדים מאוד, כולם כולל כולם. הגעתי לחדר האוכל בגלל הצעה נדיבה של אחד החיילים שנאכל שם את ארוחת הצהריים. בתור חייל לשעבר שתמיד העדיף מנת קרב על ארוחה בחדר אוכל צבאי, קשה להגיד שהתפתתי להענות להזמנה, אך הרגשתי שאם אדחה אותה זה יהיה חוסר רגישות ועלבון לחבריי החיילים שמבחינתם זאת הארוחה היחידה האפשרית כרגע. כשנכנסתי לחדר האוכל, הלכנו אחורה למטבח לשאול את הטבחים מה מצב האוכל היום, ואם יש מצב להאכיל מספר אורחים. הטבחים הנחמדים הסבירו שעם כל הרצון הטוב, מדובר בסופ"ש ושכמות האוכל שהם הכינו היא מוגבלת ולכן כדי שנרד מהעניין. אני שמחתי שהארוחה נמנעה אך לא בגללי.

אחרי שכולם עזבו נותרתי לבדי עם הטבחים. שאלתי את הטבחים בני כמה הם? עוד כמה זמן נותר להם עד השחרור? האם יש להם דפוק? ועוד כל מיני שאלות שבדרך כלל שואלים חיילים. אחרי שסיפרתי להם איפה אני שירתתי, לפתע הבחנתי במשהו שהעביר צמרמורת בכל גופי. חשבתי שאני מדמיין, אבל מה שראיתי היה אכן נכון. לאחד הטבחים הייתה שרשרת, ועל השרשרת היה תלוי עדליון שעליו היה חרוט: "שטן". כמובן שלא יכולתי להגיב בשתיקה. שאלתי את הבחור ההוא, למה הוא הולך עם שרשרת על צווארו, שהשם שטן מוטבע עליה. הוא הסביר לי שמדובר בקמע נגד עין הרע. אמרתי לו, שלדעתי השרשרת הזו, היא בעד הרע ולא נגדו. בחנתי את השרשת מקרוב, והיו כתובים עליה כל מיני מילים מוזרות, מילות כישוף שרק אם יש לך תעודת מכשף מוסמך אתה יכול להבין את משמעותן. שאלתי את החייל, אם זה לא מטריד אותו ללכת עם שרשרת, שהשם שטן מוטבע עליה ולצידו עוד מספר מילים שהוא, ואני מתאר לעצמי שגם אף אחד אחר סביבו אינם מבינים. הטבח השני סיפר לי שהחבר שלו חייב את השרשרת הזו, ושבכל פעם שהוא הוריד אותה קרה להם משהו לא טוב. הוא סיפר שאפילו בשבת האחרונה שהם היו יחד הם בישלו חמין והחמין יצא מגעיל, רק בגלל שהוא הוריד את השרשרת. עכשיו, לא רק שהבעלים של השרשרת חשב שהוא צריך אותה, גם עמיתו בצבא הרגיש כך.

אני בתגובה אמרתי לאותו טבח, שהוא לא צריך את השרשרת הזו, הוא צריך את אלוהים. רק אלוהים יכול לעזור לו. שרשרת עם השם של השטן עליה, לעולם אינה יכולה להיות משהו חיובי. אלוהים לעולם לא היה רוצה לכבול אותנו לקמע או שרשרת שבלעדיהם איננו יכולים להצליח או לעשות משהו טוב. לא הרחבתי בדברים עם אותו חייל. אבל בערב של אותו היום, התפללנו עבורו. התפללנו שהוא השתחרר מהתלות בשרשרת. שיפתחו עיניו לראות את הכישוף, ואת התעתוע שהוא כבול בו. ושהוא יפנה לישוע, היחיד שיכול באמת להציל מהרע.

מהסיפור של החייל הזה אנחנו יכולים ללמוד על הדרך בה השטן כובל אותנו או משעבד אותנו לעצמו. בסיפור של החייל הזה, זה היה ממש ברור שהשטן עומד מאחורי הכל, אולם בסיפורים אחרים זה פחות ברור:

קודם כל השטן מחבר אותנו למשהו. זה יכול להיות פיזי או רוחני. זה יכול להיות קמע מסוים, או אפילו טקס מסוים. במקרים אחרים זה יכול להיות התמכרות כלשהי. לדוגמא, החייל הזה הרגיש שהוא חייב לשאת איתו את השרשרת. יש אחרים שמרגישים שהם חייבים לחבר לתינוק שלהם שנולד קמע אחר, כמו חמסה או תהילים מזערי. בלי הקמע הם מרגישים חשופים, פגיעים. בלי הקמע, הם חושבים, שהסיכוי לסכנה כלשהי גובר. אחרים מרגישים שאם הם לא יחזרו על איזה מנטרה מסוימת המצב שלהם יהיה קשה. הם תמיד יגידו משהו כמו, "תפו תפו בלי עין הרע." או, "חמסה חמסה." אן שהם יקישו על עץ שלוש פעמים. או שהם ינשקו את העיניים של עצמם. כל טקס כזה, יומיומי בהכרח מעיד על כך שאותו אדם שחוזר עליו מידי יום נמצא תחת שעבוד. הם מרגישים שאם הם לא יגיבו עם אותה "ברכה", אחרי שהם שמעו משהו רע, המשהו הזה יקרה. הם מרגישים שאם הם יגידו משהו טוב, חס וחלילה, על הילדים שלהם הם צריכים לגבות את זה בקריאות, "חמסה חמסה, בלי עין רעה" נלהבות. ההרגלים האלה, מונעים מתוך אמונות. אמנם אמונות תפלות אך אמונות. אותם אנשים מאמינים שמצד אחד סכנה מרחפת על ראשם, ומצד שני, יש בכוחם של אותם הרגלים להציל אותם מתוך אותה סכנה.

הרגל נוסף שעלול להפתיע את חלקכם, אך גם הוא מונע מתוך אמונה, הוא העישון. עישון סגריות או עישון סמים, היא דרך נוספת בה השטן מחבר אותנו לדברים פיזיים ומשעבד אותנו. תשאלו אדם מבוגר מדוע הוא מעשן, ואם הוא מספיק כנה הוא יגיד שהוא פשוט מכור. תשאלו ילד בן 16 מדוע הוא מעשן, ואם הוא מספיק כנה הוא יאמר, שזה נותן לו ביטחון. זה גורם לו להרגיש קול. שהוא מחזיק את הסיגריה קל לו יותר להתמודד עם "החיים". יותר קל לו לפתח שיחה, לפנות לבחורה, או סתם לשבת עם קבוצת חברים ולהגבר על המבוכה. הוא מאמין שהסיגריה היא פתרון לא רע לחלק מהבעיות הרגשיות שלו. אחרי זמן לא רב, הוא נעשה מכור למה שבסופו של דבר יהרוג אותו, או לפחות יקצר את חייו.

באותו הקשר ישנם הסמים. כיום ידוע לנו, שהשימוש המקורי בסמים היה מקושר לפולחן רוחני כלשהו. כל שימוש בסמים בעולם העתיק, נעשה בהקשר לעבודת אלילים מסוימת. גם היום, השימוש בסמים הוא חלק מפולחן של כתות רבות, ביניהן הרסטאמנים. אולם, בעולם החילוני המודרני, השימוש בסמים נעשה בחלקו בנפרד מפולחן דתי, אך עדיין מונע על ידי אמונות תפלות נסתרות או גלויות. אין לי שום כוונה להתעלם ממצוקות רגשיות שברובן מהוות בסיס לשימוש בסמים. אולם מאוחרי השימוש בסמים תמיד קיימת האמונה שבסמים יש מפלט או מקלט מהקושי שעימו מתמודד המשתמש. אולם גם כאן, המכור לסמים, מוצא נחמה זמנית במה שעתיד, ברוב המקרים להרוס אותו.

בפוסט הבא, אנחנו נבחן דרך הדבר של אלוהים את היחס של אלוהים לכל אחד מהשעבודים אותם ציינו.

דחייה: סיבה ומרפא | קבלה במשפחה של אלוהים | דף עבודה, פודקאסט וטקסט (חלק 5 ואחרון)

דפי עבודה בסדרת מרפא האלוהים לדחייה מס' 5

אנחנו ממשיכים לדבר על צעדים פרקטיים בהם אנחנו יכולים להיכנס לקבלה של אלוהים במלואה.

בחלקים הקודמים דיברנו על כך שהמרפא של אלוהים לדחייה נמצא במותו של ישוע בעדנו, על הצלב. על הצלב התרחשה החלפה שתוכננה מראש על-ידי אלוהים. ישוע לקח על עצמו את כל הרע שהגיע לנו, כדי שאנחנו באמונה נוכל לקבל את כל הטוב שהגיע לו. על הצלב ישוע נשא במיוחד את הדחייה שלנו, דחייה גם מבני-אדם וגם מאלוהים, כדי שאנחנו נוכל לחוות את הקבלה שלו.

בחלק הקודם הצגתי צעדים מעשיים באמצעותם ניתן לעבור מדחייה לקבלה. אני אחזור עליהם בקצרה:

קודם תסלח. תסלח לכל אדם שדחה אותך או פגע בך בכל דרך אפשרית, ובמיוחד תסלח להוריך בגלל שהגישה שלך כלפם יכולה להשפיע בצורה משמעותית על כל מהלך חייך. אלוהים דורש מאיתנו לכבד את אבינו ואת אימנו כדי שייטב לנו ושנאריך ימים.

הצעד השני הוא: הסר כל מרירות, טינה, שנאה ומרדנות – הסר כל השפעה של כל כח שלילי ורע שיכול בסופו של דבר להרוס אותך.

צעד שלישי: קבל את העובדה שאתה מקובל בישוע. תקבל את זה באמונה, כי הכתובים מאשרים את זה.

צעד רביעי: תקבל את עצמך. ולפעמים זה הדבר שהכי קשה לעשות.

צעד חשוב נוסף, בדרך לקבלה, זה הצעד לקבלה במשפחה של אלוהים. או במילים אחרות, מציאת מקומך בגוף המשיח. אתם מבינים, כמאמינים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות, אינדיווידואלים מבודדים. זה חלק בלתי נפרד מישועתו, להיכנס למערכת יחסים עם אחינו המאמינים. ומערכת היחסים הזו היא ביטוי יום יומי של הקבלה שיש לנו במשיח. זה לא נגמר בכך שאבינו שבשמיים קיבל אותנו. נכון שזה הצעד הראשון והחשוב מכל, אבל אחרי זה צריך להיות לקבלה שלנו ביטוי במערכת היחסים שלנו עם אחינו המאמינים.

מאמינים, באופן קולקטיבי, מרכיבים גוף אחד. כל מאמין הוא איבר בגוף הזה. תקשיבו למה ששאול אומר על הנושא הזה, במקומות שונים בברית החדשה:
רומים יב: 5-4 :

כְּשֵׁם שֶׁבְּגוּף אֶחָד יֵשׁ לָנוּ אֵיבָרִים רַבִּים וְלֹא לְכָל הָאֵיבָרִים אוֹתוֹ תַּפְקִיד, כָּךְ אֲנַחְנוּ הָרַבִּים מְהַוִּים גּוּף אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ וְכָל אֶחָד אֵיבָר לַחֲבֵרוֹ.

אנחנו איברים של גוף אחד וכל אחד מאיתנו שייך לכל האחרים. אנחנו לעולם איננו יכולים להשיג סיפוק מלא או שלום או קבלה במנותק מהאיברים האחרים. ראשונה לקורינתיים יב 16-14 :

וְאָכֵן אֵין הַגּוּף אֵיבָר אֶחָד אֶלָּא רַבִּים. אִם תֹּאמַר הָרֶגֶל: “אֵינֶנִּי יָד, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף? וְאִם תֹּאמַר הָאֹזֶן: “אֵינֶנִּי עַיִן, לָכֵן אֵינֶנִּי שַׁיֶּכֶת לַגּוּף”, הַאִם מִשּׁוּם כָּךְ אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת לַגּוּף?

אתה שייך לגוף. אולי אתה כף רגל, אולי יד, אולי אוזן. ייתכן ואפילו עין, אבל אתה אינך שלם בלי שאר הגוף. אתה צריך למצוא את מקומך בגוף. קצת בהמשך בפסוקים 23-21 שאול אומר את הדברים הבאים:

הָעַיִן לֹא תּוּכַל לוֹמַר אֶל הַיָּד: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּךְ”: גַּם הָרֹאשׁ לֹא יוּכַל לוֹמַר אֶל הָרַגְלַיִם: “אֵין לִי צֹרֶךְ בָּכֶן”. אַדְּרַבָּא, אֵיבְרֵי הַגּוּף שֶׁלִּכְאוֹרָה חַלָּשִׁים יוֹתֵר, הֵם הַנְּחוּצִים יוֹתֵר: אֵיבְרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים לָנוּ נִקְלִים, אוֹתָם אָנוּ עוֹטְרִים בְּיֶתֶר כָּבוֹד: וְהָאֵיבָרִים שֶׁהֵם לְבֹשֶׁת לָנוּ זוֹכִים לְיֶתֶר כָּבוֹד. אז אף אחד מאיתנו לא יכול לומר לאחיו, "אין לי צורך בך."

אנחנו כולנו צריכים אחד את השני. אלוהים ברא את הגוף שלנו כך שכל איברינו תלותיים אחד בשני. אף אחד מהם אינו יכול לתפקד ביעילות לבדו. זה נכון גם לגבי גוף המשיח, וזה נכון גם לגבי כל אחד מאיתנו, האיברים בו. זה נכון לגביך. אתה צריך למצוא את מקומך בגוף. אתה צריך את האיברים האחרים והם צריכים אותך. מציאת מקומך בגוף הופכת את הקבלה שלך לחוויה אמיתית ויום יומית. תמונה נוספת של מאמינים המופיעה בברית החדשה, היא של משפחה אחת. אנחנו כולנו בני ובנות משפחה אחת. התפילה אותה לימד ישוע את תלמידיו מתחילה במילים "אבינו". זה אומר לנו שני דברים: קודם כל שיש לנו אב, שזה אלוהים. ודבר שני הוא אבינו, הוא לא רק אביך או אבי, הוא האב של כולנו, כלומר יש עוד ילדים, הרבה ילדים, ולכולם יש אב אחד משותף. רק כאשר אנחנו מתייחסים לשאר המשפחה הקבלה שלנו היא שלמה. כי אותו האב שקיבל אותנו, קיבל גם אחרים.

זה מה ששאול אומר באפסיים ב: 19 :

לָכֵן אֵינְכֶם עוֹד זָרִים אוֹ תּוֹשָׁבִים נָכְרִים, אֶלָּא בְּנֵי עִירָם שֶׁל הַקְּדוֹשִׁים וּבְנֵי בֵּית אֱלֹהִים [או בני משפחת אלוהים]

האלטרנטיבה היא להיות גרים ונוכרים. אנחנו בד"כ לא אוהבים את המילים האלו. "גרים, זרים, נוכרים." מעניין איך היינו מרגישים אם היינו חיים בישראל כאנשים זרים. ישנם הרבה מאמינים בגוף המשיח שחיים בארץ ומבחינת השלטונות הם מוגדרים כעובדים זרים, האמינו לי החיים שלהם לא פשוטים. שאול פונה כאן בדבריו לאנשים שככל הנראה הרגישו זרים בצורה מסויימת. באימפריה הרומית באותם הימים לא כל תושב היה בהכרח אזרח. רבים היו משוללי אזרחות ולפיכך משוללי זכויות. כל עוד אתה אינך אזרח אתה לא מרגיש חלק מהכל, אתה מנותק.

שאול אומר כאן למעשה, בכל מה שקשור לאלוהים אתם לא זרים, אתם לא נוכרים, אתם שייכים, אתם בפנים. אתם חלק מהמשפחה. אבל כדי שזה יהיה אמיתי עבורך, אתה צריך למצוא את מקומך במשפחה. זה מה שנאמר בתהילים סח:

אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה [נכון שזה מדהים? האם אתה בודד? ישנם הרבה אנשים בודדים בארץ שטרם שמעו שאלוהים עושה בית ליחידים] מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ [שימו לב לדברים הבאים] סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה׃

אז המטרה של אלוהים היא להביא אותך למשפחה. להביא אותך לבית. וכאשר הוא עושה זאת הוא שובר את מה שכובל אותך ומשחרר אותך – להצליח לשגשג ולשמוח. ישנו רק מחסום אחד עיקרי – מרדנות. המכשול אינו בחוץ. אינו באלוהים, אבל הוא יכול להיות בתוכך. אם אתה רוצה למצוא את מקומך בגוף, אם אתה רוצה להיות בן במשפחה, דבר אחד שאתה צריך לעשות זה להסיר את המרדנות. תפסיק ללכת בדרך שלך, ולעשות את הקטע שלך. תבין שאתה צריך את הגוף וחפש מקום בגוף – מקום במשפחה.

אתה צריך להיות חלק מקבוצה. אתה יכול לקרוא לזה בשמות שונים, "כנסייה", "קהילה", "התחברות", או "קבוצת בית." יש הרבה שמות. השם זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה למצוא קבוצה שתקבל אותך באמת. אז כדי לעזור לך לבחור, אני רוצה להציע תשע שאלות שכדי לשאול לפני שמצטרפים לקבוצה כלשהי:

1. האם הם מכבדים ומרוממים את האדון ישוע המשיח?
2. האם הם מכבדים את הסמכות של הכתובים?
3. האם הם נותנים מקום לפעולה של רוח הקודש?
4. האם הם נוהגים בחביבות ובחמימות?
5. האם הם שואפים להביא לידי ביטוי את אמונתם באופן מעשי ויומיומי?
6. האם הם בונים מערכות יחסים אחד עם השני שנמשכים מעבר למפגשים?
7. האם הם נוהגים כרועים ודואגים בנאמנות לצרכיהם החשובים של החברים והחברות בקבוצה?
8. האם הם פתוחים להתחברות עם קבוצות מאמינים אחרות?
9. האם אתה מרגיש נינוח ובבית בחברתם?

אם התשובה לרוב השאלות האלה היא כן, אז אתה בהחלט קרוב. בכל אופן, תמשיך לדרוש את אלוהים עד שתקבל הדרכה ברורה ממנו.

חשוב לזכור שסביר להניח שלא תמצא "את הקבוצה המושלמת". מעבר לכך, אפילו אם כן מצאת את הקבוצה המושלמת, אתה אינך יכול להיצטרף אליהם בגלל שמרגע שהצטרפת, זה לא יהיה עוד מושלם.

כיום ישנם הרבה מאמינים בארץ שהם אינם משתייכים לשום קבוצה. כל העצות והשאלות שבשידור הזה, תפקידם לעזור לכם למצוא קבוצה או קהילה מתאימה. לעודד אתכם להיות מעורבים בגוף חי, ולקחת חלק בחיים שיש בו. אני רוצה בנוסף להתפלל עם כל אלו שבליבם יש זעקה להתחברות שלא מוצאת מנוח, אם התפילה הזו משקפת את הזעקה שיש בליבכם לאלוהים, תאמרו אמן בסופה ותהפכו אותה לתפילה שלכם.

"אדון אני מכיר בכך שאני בודד וחסר סיפוק. אבקש, שיבתי בבית יהוה (תהל' כז: 4). להיות חלק ממשפחה רוחנית של מאמינים מסורים. אם ישנם אילו שהם מחסומים בי, אני מבקש ממך שתסיר אותם. תדריך אותי לקבוצה שהבקשה הזו שלי יכולה להימלא בהתחברות אתם, ועזור לי להתחייב כפי שנדרש לקבוצה הזו. בשם ישוע המשיח. אמן.

אם התפללת את התפילה הזו , אם אתה אומר אמן לתפילה הזאת, משהו הולך להתחיל לקרות בחייך. אני מבטיח לך: אלוהים הולך לפעול בחייך. הוא ייתן לך כיוון חדש. הוא יביא אותך לתוך התחברויות חדשות. הוא יפתח לך דלתות חדשות הוא הולך להוציא אותך מהאדמה הצחיחה ולהושיב אותך בבית, הוא יהפוך אותך לבן משפחה, חלק מגוף . . . שישוע יברך אותכם!

הגענו לסוף המסר, דחייה: סיבה ומרפא. כפי שהזכרתי קודם, ללימוד מעמיק נוסף ניתן להזמין את הספר "מרפא האלוהים לדחייה" דרך האתר שלנו http://www.dpi.co.il , או שלחו אי מיל לכתובת dprinceblog@gmail.com , ציינו את שמכם וכתובתכם ואנחנו נשלח לכם עותק בהקדם. תודה שהאזנתם לנו, דרק פרינס ישראל.

דחייה: סיבה ומרפא | צעדים מעשיים לקבלת המרפא של אלוהים לדחייה | פודקאסט, דף עבודה וטקסט

דפי עבודה לפודקאסט: צעדים מעשיים לקבלת המרפא של אלוהים לדחייה

הגענו לחלק הרביעי של המסר בנושא הדחייה.

בחלק הקודם הסברתי שאלוהים סיפק עבורנו מרפא לדחייה, באמצעות מותו של ישוע על הצלב. קראנו חלק מהנבואה של ישעיהו בפרק נג, על הצליבה של ישוע, נבואה שניתנה 700 שנה לפני שישוע הופיע בעולם. דרך הנבואה הזאת אנחנו לומדים שעל הצלב התרחשה החלפה שאלוהים תכנן מראש. ישוע על הצלב הפך להיות קורבן האשם שלנו. הוא לקח את הרע כדי שאנחנו נוכל לקבל את הטוב. ישנם הרבה היבטים להחלפה הזו, אני יזכיר רק מעט: ישוע נענש על החטאים שלנו כדי שאנחנו נוכל לקבל סליחה. הוא סבל חבורות כדי שאנחנו נוכל להירפא (בישעיהו כתוב: "בחבורתו נרפא לנו). הוא נעשה לקורבן אשם עבור חטאינו כדי שאנחנו נוכל להפוך לצדיקים בצדקתו. הוא הפך לקללה כדי שאנחנו נוכל לקבל את הברכה.

הוא מת את מותנו כדי שאנחנו נוכל לחלוק את חייו. אבל מעבר לכל זה ישוע לקח על עצמו על הצלב את הדחייה שלנו. קודם כל הוא נדחה בידי חבריו. ולבסוף הוא נדחה בידי אלוהים. ברגע חשוך ומעורר יראה, ישוע צעק על הצלב, אלי אלי למה עזבתני? אבל לא באה שום תשובה. פעם ראשונה, תפילתו של ישוע נותרה ללא מענה. הוא סבל את העונש הסופי עבור החטאים שלנו – דחייה בידי אלוהים, דחייה בידי אביו.

הדחייה בידי האב שברה את ליבו והוא נפח את רוחו, אבל המטרה של אלוהים הושלמה. בהמשך הכתובים מספרים לנו שפרוכת ההיכל נקרעה לשני חלקים מלמעלה למטה. קריעת הפרוכת מסמלת את הגישה החופשית לאלוהים שיש לנו דרך ישוע. הפרוכת נקרעה מלמעלה למטה כדי שנבין שזאת פעולה של אלוהים.

ישוע שילם את המחיר עבור הקבלה שלנו. היום אני הולך להסביר אילו צעדים מעשיים עלינו לקחת על-מנת לעבור מדחייה לקבלה, שישוע כבר השיג עבורנו. כעת זה הזמן להטות אוזן, לקחת דף ועט ולכתוב, הצעדים האלו אינם מסובכים, הם פרקטיים, והם עזרו למיליוני מאמינים ברחבי העולם. אוקיי, ארבעה דברים עיקריים אותם אתה צריך לעשות על-מנת לחוות קבלה עם אלוהים.

1) הדבר הראשון שצריך לעשות, הוא לסלוח. לסלוח לכל מי שדחה אותך או פגע בך אי פעם – וסביר להניח שיש יותר מאחד כזה. הקשיבו לדברים אותם ישוע אומר במרקוס יא: 25:

וְכַאֲשֶׁר אַתֶּם עוֹמְדִים בִּתְפִלָּה וְיֵשׁ לָכֶם דָבָר נֶגֶד מִישֶׁהוּ — סִלְחוּ כְּדֵי שֶׁגַּם אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם יִסְלַח לָכֶם עַל חֲטָאֵיכֶם.

ישוע אומר לנו שאם אנחנו רוצים שאלוהים יסלח לנו, אני חייבים לסלוח לאחרים קודם. אם אנחנו לא סולחים לאחרים, למה שאלוהים יסלח לנו? בדרך-כלל זה קשור לגישה שיש לנו כלפי ההורים. ברוב המקרים
ההורים שלנו הם אלה שיוצרים את בעיית הדחייה בחיינו. באפסיים ו פסוק 2 ו 3 שאול אומר:

“כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ” הִיא הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה אֲשֶׁר הַבְטָחָה בְּצִדָּהּ: “לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה.”

אין עוד דיבר עם הבטחה בצידו. ההבטחה כאן היא, שאם אתה תציית לדיבר הזה ייטב לך ותאריך ימים על האדמה. אבל אם אתה אינך, מכבד את אביך ואת אמך, לעולם לא ייטב לך באמת. תמיד יהיה משהו חסר בחייך. אם אתה מכבד את ההורים שלך אין זה אומר שאינך רואה את החולשות שלהם, או שאתה מתעלם מכך שאולי הם הסיבה לדחייה בחייך, אבל בכל מקרה, אתה סולח להם ואתה מחליט, שעד כמה שזה ביכולך וברצונך, אתה תכבד אותם.

זהו הצעד החיוני הראשון – לשים לב למערכות היחסים שלנו עם הורינו ולדאוג לכך שתהיה לנו גישה נכונה כלפם.

2) דבר שני, אתה חייב לשוב מכל הדברים שהדחייה הביאה יחד איתה – מרירות, טינה, שנאה, מרדנות. הדברים האלו הם רעל. אם אתה מטפח אותם בליבך הם ירעילו את כל חייך. הם קרוב לוודאי יגרמו לך לבעיות רגשיות קשות, וקרוב לוודאי גם לבעיות פיזיות. אתה לא יכול להרשות לעצמך לטפח את הדברים האלה. בהחלטה נחרצת של רצונך, תסיר אותם מחייך. תגיד בהחלטיות: "אני מסיר מרירות, טינה, שנאה ומרדנות."

3) הדבר השלישי שאתה צריך לעשות, הוא צעד באמונה. אתה צריך להאמין במה שאלוהים אומר בכתובים. שהוא חנן אותך בידידו, כלומר בישוע. זה אומר שאתה מקובל במשיח. במילים אחרות, אתה צריך לקבל את
העובדה שאתה מקובל במשיח. זה מה שנאמר באפסיים א פסוקים 4 עד 6:

כַּאֲשֶׁר בָּחַר אֹתָנוּ בוֹ לִפְנֵי מוֹסְדוֹת תֵּבֵל לִהְיוֹת קְדשִׁים וּתְמִימִים לְפָנָיו בְּאַהֲבָה׃ יְעָדָנוּ לוֹ לְבָנִים עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ כִּרְצוֹן חֶפְצוֹ׃ לִתְהִלַּת כְּבוֹד חַסְדּוֹ אֲשֶׁר חָנַן אֹתָנוּ בִּידִידוֹ׃

המטרה של אלוהים מאז ומעולם הייתה להפוך אותנו לבנים ולבנות שלו והוא מימש אותה, באמצעות מותו של ישוע על הצלב בעדנו. אנחנו צריכים שהאמין בכך שאלוהים רוצה אותנו כבניו ובנותיו. אתה צריך לגשת
לאלוהים באמצעות ישוע שאתה תופס את העובדה הזו, אלוהים מקבל אותך. הוא לא יידחה אותך. הוא יקבל אותך. הוא חנן אותנו בידידו, בישוע. כאשר אנחנו ניגשים לאלוהים באמצעות ישוע, אנחנו מלאים בחן בעיני אלוהים. לאלוהים אין ילדים מועדפים, הוא לא מקבל אותנו במידה מסויימת, הוא לא מקבל אותנו בהתאם למצב בו אנחנו נמצאים. כאשר אנחנו באים אליו דרך ישוע, הוא מקבל אותנו בזרועות פתוחות. אנחנו הילדים שלו, מלאי חן, אהובים, ידידים, מוגנים וראויים לכל אספקה אבהית שאנחנו זקוקים לה.

4) הצעד הרביעי במעבר בין דחייה לקבלה הוא לקבל את עצמך. והרבה פעמים זה הדבר שהכי קשה לנו לעשות, לקבל את עצמנו. קורה שאנחנו מביטים אחורה ורואים סדרה של כשלונות והתחלות כוזבות, אולי לפעמים אנחנו רואים את הדרכים בהם אכזבנו אחרים. יכולים להיות בעברנו, נישואים שקרסו, ילדים שעשו בחירות מצערות, אסונות כלכליים. ייתכן ונקטלג עצמנו ככשלונות, אבל אלוהים מחשיב אותנו, "בניו, בנותיו". ואתה, או את, חייבים לקבל את עצמכם, כי אלוהים קיבל אתכם.

כאשר אנחנו באים לאלוהים דרך ישוע, אנחנו בריאה חדשה.

"עַל כֵּן מִי שֶׁנִּמְצָא בַּמָּשִׁיחַ הוּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה. הַיְשָׁנוֹת עָבְרוּ: הִנֵּה נִהְיוּ חֲדָשׁוֹת."
( 2 קור ה: 17 )

זו הבריאה החדשה. אל תחשוב על עצמך יותר כפי שנהגת לחשוב לפני שבאת למשיח, בגלל שמאז שבאת לישוע הפכת לבריאה חדשה. באפסיים ב: 10 נאמר:

"שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ."

הכוונה במקור היווני היא, ליצירת מופת. אנחנו יצירת המופת של אלוהים. אם אתה מבקר את עצמך אתה מבקש את מעשה ידיו של אלוהים. אז חדול מזה, קבל את עצמך בגלל שאלוהים קיבל אותך. לסיום אני רוצה להציע לכם תפילת הודייה פשוטה שתעזור לכם לקבל באמונה את מה שאלוהים השיג עבורכם דרך מותו המכפר של ישוע.

אלוהים אני מודה לך שאתה אוהב אותי. שמסרת את ישוע למות בעדי על הצלב. שהוא נשא את חטאי. שהוא לקח את הדחייה שלי. שהוא שילם את המחיר עבורי. ובגלל שאני בא אליך דרכו, אני לא דחוי, אני רצוי, אתה באמת אוהב אותי. אני באמת הבן שלך. אתה באמת האבא שלי. אני שייך למשפחה שלך. אני שייך למשפחה הכי טובה בכל היקום. השמיים בייתי. אני באמת שייך. הואו אלוהים, תודה תודה.

לסיום אני אציין שוב את ארבעת הצעדים למרפא מדחייה: תסלחו לכל אדם, להסיר מרירות, שינאה ומרדנות, תקבלו את זה שאתם מקובלים במשיח, ותקבלו את עצמכם.

מרפא האלוהים לדחייה: הצלב | פודקאסט, דף עבודה וטקסט

דפי עבודה לשיעור #3: מרפא האלוהים: הצלב

בחלק הקודם של מסר זה, דיברנו על שלוש דרכים עיקריות בהן אנשים בד"כ מגיבים לדחייה. הדרך הראשונה היא, כניעה- פשוט להרים ידיים, ומתוך הכניעה הזו, מתפתחת סדרה של רגשות וגישות שליליים:

הדחייה מובילה לבדידות, הבדידות לייסורים, הייסורים לרחמים עצמיים, הרחמים העצמיים לדיכאון והדיכאון לייאוש.

כתוצאה מהייאוש, דברים שליליים יוצאים מפינו; משפטים כמו: "בא לי למות", "נמאס לי מהחיים האלו". התבטאויות חמורות יותר כמו, "אני הולך לשים קץ לכל הסבל הזה," לעיתים יכולות גם להוביל להתאבדות.

דרך שנייה בה אנשים מגיבים לדחייה היא, "הדחקה." בניסיון ליצור מגננה מסויימת אנשים מטפחים שמחה שטחית ולא אמיתית, בזמן שבפנים הם חושבים לעצמם, "שאף אחד לא התקרב אלי יותר מדי, ושאף אחד לא יפגע בי שוב. נפגעתי כבר, ואני לעולם לא אתן למישהו להתקרב אלי יותר מדי." כך נבנית מחיצה שהיא מגן מפני העולם.

דרך שלישית להגיב, היא: להילחם חזרה. לא להיכנע ולא להדחיק, אלא להגיב לדחייה באופן ישיר. במקרה כזה הדחייה מובילה ל: טינה. הטינה לשנאה, השנאה למרדנות המרדנות מובילה לכישוף או עיסוק בתורת נסתר כלשהי.

לשלוש התגובות האלה יש בסיס אחד משותף. הן נועדו לגונן מפני דחייה אפשרית נוספת – והן נועדו לכסות על הכאב. אין בתגובות האלה משהו חיובי, שלושתן שליליות.

פיתרון חיובי לבעיית הדחייה מציע לנו הנביא ישעיהו בהבטחה שנועדה להתגשם דרך ישוע המשיח. ישעיהו סא, פסוק 1:

רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ.

שימו לב למילים, "לחבוש לנשברי לב." הבטחה ז כוללת מרפא לליבנו השבור, כתוצאה מדחייה. המרפא הזה מגיע אלינו דרך ישוע והצלב.

אני הולך כרגע לפנות לישעיהו פרק נג, פרק שכל כולו מדבר על הצליבה של ישוע – בפרק נג ישעיהו מתאר את עבד יהוה, ששמו אינו נזכר, שסובל ייסורים למרות היותו תמים, וחסר חטא.

למרות ששמו אינו מוזכר מפורשות בקטע הזה, כל מחברי הברית החדשה זיהו את העבד הזה כישוע מנצרת. אני קורא בישעיהו נג, פסוקים 4 עד 6:

אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה׃ וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ׃ כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ.

בגלל קוצר הזמן, לא ממש נוכל להתעמק בכל הקטע הזה, אבל אני רק אומר לסיכום – שהצלב הוא מימוש ההבטחה למרפא לליבנו השבור מדחייה. הנבואה בישעיהו נג, עוזרת לנו להבין שהצליבה של ישוע הייתה
מתוכננת ע"י אלוהים, כפיתרון היחיד והסופי לכל הבעיות של בני-האדם הנובעות מהטבע המורד והחוטא שלנו. ישוע, שלעולם לא חטא, לקח על עצמו את כל הרע שהגיע לנו בעקבות חטאינו, כדי שאנחנו נוכל
לקבל באמונה את כל הטוב שהגיע לו בגלל צדקתו. על הצלב התרחשה החלפה:

• ישוע נענש עבור חטאינו כדי שאנחנו נוכל לקבל סליחה ולהיות בשלום עם אלוהים.
• ישוע סבל חבורות עבור חליינו כדי שאנחנו נוכל לקבל רפואה.
• ישוע נשא את החטאים שלנו על הצלב כקורבן אשם, כדי שאנו נוכל להיות צדיקים ומשוחררים מאשמה.
• ישוע מת במקומנו, מוות של פושעים, כדי שאנחנו נוכל לחלוק את חייו.

בנוסף לכל הדברים האלה, ישוע גם נשא את הדחייה שלנו על הצלב. לא רק במובן הרוחני, אלא במובן הפיזי ממש, הוא נדחה קודם כל בידי אדם, ולבסוף בידי אלוהים. בישעיהו נג פסוק 3 מתוארת הדחייה שלו
בידי אדם:

נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.

הנביא ישעיהו מתאר לנו כיצד ישוע סבל בעקבות הדחייה. חשוב לזכור שהוא סבל את זה במקומנו, כדי שדרכו אנחנו נוכל להשתחרר מהכאב של הדחייה בחיינו. קודם הוא נדחה על-ידי בני עמו. הם דחו אותו.
הוא חווה את הכאב שלנו נגרם פעם שדוחים אותנו בני-אדם. אבל עדיין, זה לא הסתיים שם. הגרוע מכל היה עוד לפניו. השיא היה הדחייה בידי אלוהים. במתי כז פסוקים 45 עד 52 , קיים תיאור מאוד ברור לכיצד
אלוהים דחה את ישוע:

וַיְהִי חֹשֶׁךְ עַל כָּל הָאָרֶץ מִן הַשָׁעָה הַשִׁשִׁית [שתיים עשרה בצהרים] עַד הַשָׁעָה הַתְּשִׁיעִית [שלוש אחר הצהריים]׃ וּכְעֵת הַשָׁעָה הַתְּשִׁיעִית וַיִּזְעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל אֵלִי אֵלִי לְמָה שְׁבַקְתָּנִי [המילים האלו הן בארמית] וְהוּא אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי׃ וַיִּשְׁמְעוּ אֲנָשִׁים מִן־הָעֹמְדִים שָׁם וַיֹּאמְרוּ הוּא קוֹרֵא אֶל אֵלִיָּהוּ׃ וַיְמַהֵר אֶחָד מֵהֶם וַיָּרָץ וַיִּקַּח סְפוֹג וַיְמַלֵּא אֹתוֹ חֹמֶץ וַיָּשֶֹׂם עַל־קָנֶה וַיַּשְׁקֵהוּ׃ וְיֶתֶר הָאֲנָשִׁים אָמְרוּ הַנִּיחוּ לוֹ וְנִרְאֶה אִם־יָבוֹא אֵלִיָּהוּ לְהוֹשִׁיעוֹ׃ וְיֵשׁוּעַ הוֹסִיף לִקְרֹא בְּקוֹל גָּדוֹל וַתֵּצֵא רוּחוֹ׃ וְהִנֵּה נִקְרְעָה פָּרֹכֶת הַהֵיכָל מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לִשְׁנַיִם קְרָעִים.

זאת הפעם הראשונה בברית החדשה שבה ישוע התפלל ואלוהים האב, לא ענה לתפילתו. אלוהים הסיט את עניו מבנו. אלוהים לא הקשיב לקריאתו. למה? בגלל שישוע בזמן הזה היה מזוהה עם החטא שלנו. והגישה
של אלוהים האב כלפי ישוע היית הגישה של אלוהים כלפי החטא שלנו – אין חיבור – דחייה שלמה וסופית. ישוע לא סבל את זה בשביל עצמו, הוא עשה את זה עבורנו. הסיבה היחידה שהוא יכל לעשות זה היא, שהוא
עצמו היה צדיק ותמים לפני אלוהים, אם הוא לא היה תמים הוא לא היה יכול למות כקורבן עבור החטאים שלנו.

יש משמעות רבה לכך שישוע דיבר בארמית לפני מותו על הצלב. אנשים שנמצאים תחת לחץ רב, שחולים במצב קשה, אולי אפילו על סף מוות, בדרך כלל שבים לשפת הילדות שלהם. זה פשוט ביטוי מובהק
לאנושיות של ישוע – שדעתו שבה לשפה אותה הוא דיבר בביתו, בילדותו. הוא זעק בארמית. תחשבו על החושך שהוא היה מצוי בו. הבדידות הקשה – התחושה של להיות נטוש לחלוטין. קודם בידי אדם (אפילו
תלמידיו הקרובים עזבו אותו), ואז גם אלוהים דחה אותו.

כל אחד מאיתנו חווה דחייה ברמה כזו או אחרת, אבל אף-פעם לא ברמה הזו. התוצאות של מותו של ישוע על הצלב היו דרמתיות ומידיות.

"נקרעה פרוכת ההיכל מלמעלה למטה לשנים קרעים."

מה המשמעות של זה?

המחיצה בין בני האדם ואלוהים הוסרה. הדרך לאלוהים נפתחה לבני האדם, ניתן לנו לבוא לאלוהים בלי בושה, בלי אשמה, בלי פחד, אנחנו מקובלים כעת, לא דחויים. ישוע נשא את
הדחייה שלנו כדי שאנחנו נוכל לחוות את הקבלה שלו, לחיות את אותם חיים שהוא חי עלי אדמות, חיים של חיבור תמידי לאלוהים. זאת המשמעות של הפרוכת הקרועה.

ישוע על הצלב מת מלב שבור. הדחייה בידי אביו הייתה מעבר ליכולתו לסבול. אבל תודה לאלוהים, הפרוכת הקרוע מייצגת את הגישה החופשית שיש לנו כעת לאלוהים.

לסיום בואו נראה את הפועל היוצא של הקבלה שלנו בידי אלוהים. באיגרת אל האפסיים א פסוק 3 עד 6, שאול אומר:

בָּרוּךְ הָאֱלֹהִים וַאֲבִי אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר בֵּרְכָנוּ בְּכָל בִּרְכַּת רוּחַ בַּמְּרוֹמִים בַּמָּשִׁיחַ׃ כַּאֲשֶׁר בָּחַר אֹתָנוּ בוֹ לִפְנֵי מוֹסְדוֹת תֵּבֵל לִהְיוֹת קְדשִׁים וּתְמִימִים לְפָנָיו בְּאַהֲבָה׃ יְעָדָנוּ לוֹ לְבָנִים עַל־יְדֵי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ כִּרְצוֹן חֶפְצוֹ׃ לִתְהִלַּת כְּבוֹד חַסְדּוֹ אֲשֶׁר חָנַן אֹתָנוּ בִּידִידוֹ.

מה היו המטרות הנצחיות של אלוהים אפילו לפני הבריאה? שאנחנו נעשה לילדיו. הדרך היחידה בה זה יכול היה להיות מושג זה באמצעות מותו המכפר של ישוע על הצלב. כשישוע סבל את החטא ונשא את הדחייה
שלנו, הוא פתח את הדרך לקבלה שלנו. רק בשביל אותו הרגע הוא איבד את המעמד שלו כבן אלוהים כדי שאנחנו נוכל לזכות במעמד הזה כבנים ובנות של אלוהים. שימו לב שנאמר, "אשר חנן אותנו בידידו."
אלוהים חנן אותנו בידידו, זה אומר שיש לנו את אותו החן של בנו ישוע המשיח בעיניו. זה הפיתרון של אלוהים לדחייה – לתפוס שישוע סבל את הדחייה שלךָ או שלך כדי שלךָ או שלך תהיה הקבלה שלו.

דחייה: תוצאות הדחייה — פודקאסט, דף עבודה וטקסט

דפי עבודה לפודקאסט: תוצאות הדחייה

הנושא שבחרנו להתמקד בו בהקלטה זו, הינו: דחייה. כמו שכבר ציינתי בחלק הראשון, לדיסק זה מצורף מדריך למידה שבו תוכלו לעיין בזמן האזנה למסר. בחלק הקודם, ציטטתי את משלי יח פסוק 14:

רוּחַ אִיׁש יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ, וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה?

אפשר לומר גם, "רוח פצועה". והסברתי שפצע ברוח, הוא פצע שנמצא עמוק יותר מהתודעה שלנו. הוא עמוק מידי בכדי שנוכל להבין או לתפוס את טבעו עם הדעת שלנו. לעיתים זה נמצא עמוק מעבר לזכרון שלנו. זה יכול להיווצר בגלל משהו שחווינו בילדות, אבל הדעת שלנו לא יכולה להתמודד עם החוויה הזו ומדחיקה את זה החוצה, אבל זה נותר שם ברוחנו.

אז הפצעים האלה נמצאים שם ברוח עמוק מעבר לתודעה שלנו והזכרון שלנו. והכתובים אומרים, "רוח נכאה מי ישאנה?", זה דורש הרבה כוחות לשאת פצעים כאלה ברוחנו. זה מקשה עלינו ליזום. זה לוקח מאיתנו כל שמחת חיים. זהו פצע ששואב את חיינו.

נתתי מספר דוגמאות כיצד דחייה יכולה להופיע בחיינו. קראנו את התיאור העצוב שמופיע בישעיהו נד של אשה שנישאה בצעירותה ושבעלה דחה אותה. ציינתי גם, שלעיתים הדחייה מתרחשת בכיוון ההפוך. זו יכולה להיות האשה שדוחה את הבעל, אבל בכל דרך שזה קורה, הכאב הוא בלתי נסבל.

ודיברתי גם על הדרך שזה יכול להופיע בילדות. אפילו לפעמים לפני שנולדים. לדוגמא: תינוק בבטן אימו – שאמו לא רוצה בו. או אולי ילד שהרופאים חזו לו בעיות רפואיות וההורים חוששים להביאו לעולם, או שאין די כסף להורים לילד נוסף, או שההורים נמצאים על סף פרידה. במקרים כאלו, האמא במהלך ההריון מחזיקה בגישה שלילית ואף עויינת, כלפי התינוק והוא נולד עם תחושת דחייה – תחושה שהוא לא רצוי.

או שישנם ילדים שאינם מקבלים אהבה מההורים שלהם, בייחוד מהאבות. לעיתים ההורים שלהם באמת אוהבים את הילדים, אבל הם אינם יודעים כיצד לבטא את זה ולהראות את זה. ילד אינו יכול לקבל אהבה שלא באה לידי ביטוי. וישנם גם מצבים בהם ישנם מספר ילדים במשפחה וילד אחד מעודף על פני האחרים, והילדים האחרים שאינם מקבלים אהבה וחיבה מרגישים דחויים ביחס לילד המעודף. היום אנחנו הולכים לדבר על תוצאות הדחייה. איך אנחנו יכולים לזהות את הבעייה הזו אצלנו ואצל אנשים אחרים.

נתחיל בהגדרה של דחייה שאותה כבר הצגתי בשידור הקודם. ההפך מדחייה זו קבלה. אם אין לנו קבלה, ככל הנראה, יש לנו דחייה. בנוסף זו תחושה של: לא רצוי, מנותק, חסר ערך, או לא ממש שייך. איכשהו תמיד מביט פנימה מבחוץ. יכול להיות שבזמן שאנחנו עוברים על ההגדרות האלו משהו מתוככם אומר: "זו הבעיה שלי."

עכשיו בואו נבדוק את התוצאות. אני מאמין שהתוצאה העיקרית היא: חוסר יכולת לקבל או להעניק אהבה. אני מאמין שזו עובדה שאף אחד מאיתנו לא יכול להעניק אהבה אלא אם כן קודם כל קיבלנו אהבה. העובדה
הזו מופיעה בברית-החדשה בדברים שיוחנן אומר באיגרת הראשונה שלו בפרק ד פסוק 19 :

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא [הכוונה לאלוהים] אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה.

אני לא מאמין שמישהו יכול לאהוב אלא אם כן הוא היה אהוב קודם לכן. לכן מישהו שלעולם לא היה אהוב אינו יכול להפגין אהבה. וזאת טרגדיה שלעיתים קרובות נמשכת מדור לדור. ילדה קטנה נולדת למשפחה שבה היא אינה חווה אהבה – יש לה תחושה של דחייה, אז היא אינה יכולה להעניק אהבה. בזמנה היא מתחתנת, נעשית לאמא, ונולדת לה בת. היא אינה יכולה להעניק אהבה לילדה, אז הילדה מפתחת את אותה הבעיה שיש לאם – דחייה – היא גודלת דחוייה – והיא בזמנה מתחתנת, ונולדת לה ילדה, ולילדה שלה יש את אותה בעיה. אז הבעיה הנוראית הזו נמשכת מדור לדור. והבעיה הזו חייבת מתי שהוא להיפסק, והיא כדי שהיא תיפסק בזמננו כדי שאנחנו לא נעביר דחייה לדור הבא אחרינו.

כעת נעבור על עוד כמה תוצאות משניות לדחייה. ישנם שלושה דרכים עקריות בהן אנשים בד"כ מגיבים לדחייה: ראשונה, אלו שנכנעים; שנייה, אלו שמדחיקים; ושלישית, אלו שנלחמים חזרה. קודם נדבר על האדם שנכנע. זהו סוג האדם שאומר – ואולי לא ממש מפורשות- "אני פשוט לא יכול יותר. החיים קשים מידי בשבילי. באמת שאין שום דבר שאני יכול לעשות."

ישנה הדרדרות רגשית שנובעת מדחייה. בדרך כלל כתוצאה מדחייה באה בדידות; ומהבדידות, אומללות; ומהאומללות, רחמים עצמיים; ומהרחמים העצמיים, דיכאון; ומהדיכאון, יאוש או חוסר תקווה. ואם ייאוש או חוסר תקווה ממלאים את הכל, אז השלב האחרון הוא גישה של מוות או התאבדות. אלו הן שתי דרכים להתמודד עם אותו הדבר. המוות אומר, "עדיף שאמות. אני לא רוצה להמשיך לחיות." התאבדות אומר, "אני הולך לגמור את הכל." אבל אחד מהם מופיע בדרך כלל במורד הדרך הזו: דחייה, בדידות, אומללות, רחמים עצמיים, דיכאון, יאוש או חוסר תקווה, ולבסוף גישה שחפצה מוות או שוקלת התאבדות. וחשוב לזכור שחוץ מכל הרגשות השליליים הללו שהזכרנו, בדרך-כלל ישנה השפעה של פעילות של שדים.

אלו יותר מתגובות טבעיות. זהו משהו טבעי שמנוצל על-ידי רוחות רעות . . . המענים . . . ההורסים. דברתי על סוג התגובה הראשונה לדחייה, על אלו שנכנעים, שפשוט אומרים, "אין מה לעשות, אני לא יכול להתמודד עם זה. אני פשוט מרים ידיים." הסוג השני הוא אלו שמדחיקים, שכלפי חוץ אינם נכנעים, אלא בונים סוג של מגננה. זו פשוט חזית. משהו שמסתיר את הייגון והמאבק הפנימי. לפעמים זה מאופיין במעיין שמחה מלאכותית. מישהו שנראה כלפי חוץ חברותי, אולי אפילו תקשורתי. אבל ישנו איזשהו רחש מתכתי בקולו.

אם זו אשה היא לפעמים תשים כמות מוגזמת של מייק אפ. הקול שלה יהיה חזק מידי. היא מנסה בכוח להיראות שמחה, כאילו שהיא אינה פגועה- כאילו שום דבר לא משנה. מה שהיא באמת אומרת בפנים זה, "נפגעתי פעם אחת כל-כך חזק, שאני לא אתן לשום אדם את ההזדמנות לפגוע בי כל-כך חזק שוב. אף-אחד לעולם לא התקרב אלי שוב מספיק כדי לפגוע בי."

אז יש את ההמגננה החיצונית הזו- החזות האדישה הזו, של שמחה מלאכותית, שזו למעשה בושה. והיום בחברה שלנו אין אינספור אנשים שמסתובבים עם החזות הזו והכאב הפנימי הזה.

סוג התגובה השלישי הוא של אלו שנלחמים חזרה- שמתקוממים. התהליך שמתרחש הוא בדרך-כלל כזה; טינה, שנאה, מרדנות. והכתובים אומרים שמרדנות וכישוף הולכים יחד. אז מתוך המרדנות בדרך כלל ישנה מעורבות כלשהי בתורת הנסתר. בעקרון היה דור של צעירים שגדל בשנות השישים בארה"ב ועבר את אותו התהליך: טינה, שנאה, מרד ואז תורת הנסתר. והטינה שלהם לא הייתה מחסור חומרי, אלא בגלל שנמנעה מהם אהבה אמיתית. ובדרך-כלל מהאבות שלהם. הם היו ברובם ילדים של הורים אמידים. היה לה חינוך טוב, היה להם בית גדול, לעיתים בריכת שחייה, אבל הדבר שהם לא חוו היה הדבר שהם השתקקו לו הכי הרבה, האהבה המופגנת של הוריהם, בייחוד של האבות. אז הם הגיבו בטינה, שנאה, מרד והם לבסוף מצאו את עצמם בתורות נסתרות שונות. אז אלו למעשה שלוש דרכים עקריות של תגובה לדחייה. אלו שנכנעים, אלו שמדחיקים, ואלו שנלחמים חזרה.

אנחנו מתקרבים לסוף החלק השני, יכול להיות שבשלב הזה זיהיתם את עצמכם עם אחת מהקבוצות שהצגתי, אז אל תעצרו כאן. לאלוהים יש מרפא עבור כל אחד מאיתנו, לא משנה עד כמה קשה מצבנו או
עד כמה רחוק הלכנו, את המרפא הזה הוא סיפק דרך ישוע שמת על הצלב. ובנושא הזה אנחנו הולכים לעסוק בחלק הבא: כיצד אנחנו יכולים להירפא מדחייה?

פודקאסט — רוח הקודש: חיים וחוסן לגופינו

מי מאיתנו לא סובל ממשהו בגופינו הפיזי? גם לזה יש לאלוהים פתרון בדברו. רוח הקודש הקים את ישוע מהמתים ואותו רוח יכול להקים גם אותנו. אתם מוזמנים לשמוע את המסר יותר לעומק בשידור האחרון של מבט לכתובים, הפודקאסט של דרק פרינס ישראל.

http://www.dpi.co.il/mp3/dpiP87.mp3