אנשים שלקחו חלק בעבודת שטן וחוו את הכוח של השטן חייבים להיות מאוד נחושים בדעתם אם הם רוצים להשתחרר מזה ולהיות חופשיים. המאבק הרוחני לשחרור יכול להיות לעיתים מאוד אינטנסיבי. למרות זאת, חוויית השחרור המעשית אינה הסוף של הקונפליקט.
אדם שהתחייב במודע וללא עכבות לשטן, עדיין יחשב בעיני השטן כרכושו. השטן יבקש ללא הרף לחדש את שליטתו, וישתמש בכל שד אפשרי שנמצא תחת סמכותו. הקורבן לשעבר של השטן יצטרך את עזרתם של קבוצת מאמינים מסורים לעמוד יחד איתו בתפילה. הוא צריך עזרה ללמוד להתמודד עם לחצים, לדחות אותם ולחזור ולאשר את הפסוקים שמבטיחים שחרור וניצחון.
ישוע עצמו הוא המופת שלנו בעניין הזה. בכל פעם שהשטן תקף אותו עם פיתוי, הוא הגיב עם תשובה אחת, מספיקה לגמרי,
כי כתוב…
(מתי ד:11-1)
השטן לא יכול לענות לדבר הכתוב. כאשר אדם שועבד על-ידי השטן, המבצרים של האישיות שלו או שלה, נפלו. אחרי השחרור, על מנת להשיג חירות, חומת המגן חייבת להיבנות מחדש. ההכרזה התקופה של הפסוקים שמתאימים למצב הנוכחי, תבנה בהדרגה את החומה וההגנה הדרושה, כדי לשמור על חירות המאמין. מרגע שהחומות עומדות יציבות במקומם, הלחץ השטני לאט לאט דועך ולבסוף נפסק. השטן מספיק חכם להבין שאין טעם לשלוח את סוכניו למאבק שהוא אינו יכול לנצח בו.
כיצד אנשים יכולים להגן על עצמם מפני תרמית? ישנה רק דלת אחת שיכולה להוביל למלכות של אלוהים: ישוע, שהוא, “הדרך האמת והחיים” (יוחנן יד:6). כל אלה שמוצאים דרכם לתוך העל-טבעי דרך דלת אחרת מוצאים עצמם במלכות החושך, לא האור.
ישנו רק סטנדרט אחד לאמת. ביוחנן יז:17 ישוע אומר לאב,
“דברך אמת”
כל מה שאינו תואם את הכתובים הוא טעות. מהסיבה הזו חשוב שנלמד את האמיתות הבסיסיות והעקרונות של התנ”ך, כדי שתמיד נהיה מוכנים לבחון כל דבר שידרוש מאיתנו לחרוג מגבולות האמת.
בחלק הקודם הסברתי שאלוהים סיפק עבורנו מרפא לדחייה, באמצעות מותו של ישוע על הצלב. קראנו חלק מהנבואה של ישעיהו בפרק נג, על הצליבה של ישוע, נבואה שניתנה 700 שנה לפני שישוע הופיע בעולם. דרך הנבואה הזאת אנחנו לומדים שעל הצלב התרחשה החלפה שאלוהים תכנן מראש. ישוע על הצלב הפך להיות קורבן האשם שלנו. הוא לקח את הרע כדי שאנחנו נוכל לקבל את הטוב. ישנם הרבה היבטים להחלפה הזו, אני יזכיר רק מעט: ישוע נענש על החטאים שלנו כדי שאנחנו נוכל לקבל סליחה. הוא סבל חבורות כדי שאנחנו נוכל להירפא (בישעיהו כתוב: "בחבורתו נרפא לנו). הוא נעשה לקורבן אשם עבור חטאינו כדי שאנחנו נוכל להפוך לצדיקים בצדקתו. הוא הפך לקללה כדי שאנחנו נוכל לקבל את הברכה.
הוא מת את מותנו כדי שאנחנו נוכל לחלוק את חייו. אבל מעבר לכל זה ישוע לקח על עצמו על הצלב את הדחייה שלנו. קודם כל הוא נדחה בידי חבריו. ולבסוף הוא נדחה בידי אלוהים. ברגע חשוך ומעורר יראה, ישוע צעק על הצלב, אלי אלי למה עזבתני? אבל לא באה שום תשובה. פעם ראשונה, תפילתו של ישוע נותרה ללא מענה. הוא סבל את העונש הסופי עבור החטאים שלנו – דחייה בידי אלוהים, דחייה בידי אביו.
הדחייה בידי האב שברה את ליבו והוא נפח את רוחו, אבל המטרה של אלוהים הושלמה. בהמשך הכתובים מספרים לנו שפרוכת ההיכל נקרעה לשני חלקים מלמעלה למטה. קריעת הפרוכת מסמלת את הגישה החופשית לאלוהים שיש לנו דרך ישוע. הפרוכת נקרעה מלמעלה למטה כדי שנבין שזאת פעולה של אלוהים.
ישוע שילם את המחיר עבור הקבלה שלנו. היום אני הולך להסביר אילו צעדים מעשיים עלינו לקחת על-מנת לעבור מדחייה לקבלה, שישוע כבר השיג עבורנו. כעת זה הזמן להטות אוזן, לקחת דף ועט ולכתוב, הצעדים האלו אינם מסובכים, הם פרקטיים, והם עזרו למיליוני מאמינים ברחבי העולם. אוקיי, ארבעה דברים עיקריים אותם אתה צריך לעשות על-מנת לחוות קבלה עם אלוהים.
1) הדבר הראשון שצריך לעשות, הוא לסלוח. לסלוח לכל מי שדחה אותך או פגע בך אי פעם – וסביר להניח שיש יותר מאחד כזה. הקשיבו לדברים אותם ישוע אומר במרקוס יא: 25:
ישוע אומר לנו שאם אנחנו רוצים שאלוהים יסלח לנו, אני חייבים לסלוח לאחרים קודם. אם אנחנו לא סולחים לאחרים, למה שאלוהים יסלח לנו? בדרך-כלל זה קשור לגישה שיש לנו כלפי ההורים. ברוב המקרים
ההורים שלנו הם אלה שיוצרים את בעיית הדחייה בחיינו. באפסיים ו פסוק 2 ו 3 שאול אומר:
אין עוד דיבר עם הבטחה בצידו. ההבטחה כאן היא, שאם אתה תציית לדיבר הזה ייטב לך ותאריך ימים על האדמה. אבל אם אתה אינך, מכבד את אביך ואת אמך, לעולם לא ייטב לך באמת. תמיד יהיה משהו חסר בחייך. אם אתה מכבד את ההורים שלך אין זה אומר שאינך רואה את החולשות שלהם, או שאתה מתעלם מכך שאולי הם הסיבה לדחייה בחייך, אבל בכל מקרה, אתה סולח להם ואתה מחליט, שעד כמה שזה ביכולך וברצונך, אתה תכבד אותם.
זהו הצעד החיוני הראשון – לשים לב למערכות היחסים שלנו עם הורינו ולדאוג לכך שתהיה לנו גישה נכונה כלפם.
2) דבר שני, אתה חייב לשוב מכל הדברים שהדחייה הביאה יחד איתה – מרירות, טינה, שנאה, מרדנות. הדברים האלו הם רעל. אם אתה מטפח אותם בליבך הם ירעילו את כל חייך. הם קרוב לוודאי יגרמו לך לבעיות רגשיות קשות, וקרוב לוודאי גם לבעיות פיזיות. אתה לא יכול להרשות לעצמך לטפח את הדברים האלה. בהחלטה נחרצת של רצונך, תסיר אותם מחייך. תגיד בהחלטיות: "אני מסיר מרירות, טינה, שנאה ומרדנות."
3) הדבר השלישי שאתה צריך לעשות, הוא צעד באמונה. אתה צריך להאמין במה שאלוהים אומר בכתובים. שהוא חנן אותך בידידו, כלומר בישוע. זה אומר שאתה מקובל במשיח. במילים אחרות, אתה צריך לקבל את
העובדה שאתה מקובל במשיח. זה מה שנאמר באפסיים א פסוקים 4 עד 6:
המטרה של אלוהים מאז ומעולם הייתה להפוך אותנו לבנים ולבנות שלו והוא מימש אותה, באמצעות מותו של ישוע על הצלב בעדנו. אנחנו צריכים שהאמין בכך שאלוהים רוצה אותנו כבניו ובנותיו. אתה צריך לגשת
לאלוהים באמצעות ישוע שאתה תופס את העובדה הזו, אלוהים מקבל אותך. הוא לא יידחה אותך. הוא יקבל אותך. הוא חנן אותנו בידידו, בישוע. כאשר אנחנו ניגשים לאלוהים באמצעות ישוע, אנחנו מלאים בחן בעיני אלוהים. לאלוהים אין ילדים מועדפים, הוא לא מקבל אותנו במידה מסויימת, הוא לא מקבל אותנו בהתאם למצב בו אנחנו נמצאים. כאשר אנחנו באים אליו דרך ישוע, הוא מקבל אותנו בזרועות פתוחות. אנחנו הילדים שלו, מלאי חן, אהובים, ידידים, מוגנים וראויים לכל אספקה אבהית שאנחנו זקוקים לה.
4) הצעד הרביעי במעבר בין דחייה לקבלה הוא לקבל את עצמך. והרבה פעמים זה הדבר שהכי קשה לנו לעשות, לקבל את עצמנו. קורה שאנחנו מביטים אחורה ורואים סדרה של כשלונות והתחלות כוזבות, אולי לפעמים אנחנו רואים את הדרכים בהם אכזבנו אחרים. יכולים להיות בעברנו, נישואים שקרסו, ילדים שעשו בחירות מצערות, אסונות כלכליים. ייתכן ונקטלג עצמנו ככשלונות, אבל אלוהים מחשיב אותנו, "בניו, בנותיו". ואתה, או את, חייבים לקבל את עצמכם, כי אלוהים קיבל אתכם.
כאשר אנחנו באים לאלוהים דרך ישוע, אנחנו בריאה חדשה.
הכוונה במקור היווני היא, ליצירת מופת. אנחנו יצירת המופת של אלוהים. אם אתה מבקר את עצמך אתה מבקש את מעשה ידיו של אלוהים. אז חדול מזה, קבל את עצמך בגלל שאלוהים קיבל אותך. לסיום אני רוצה להציע לכם תפילת הודייה פשוטה שתעזור לכם לקבל באמונה את מה שאלוהים השיג עבורכם דרך מותו המכפר של ישוע.
אלוהים אני מודה לך שאתה אוהב אותי. שמסרת את ישוע למות בעדי על הצלב. שהוא נשא את חטאי. שהוא לקח את הדחייה שלי. שהוא שילם את המחיר עבורי. ובגלל שאני בא אליך דרכו, אני לא דחוי, אני רצוי, אתה באמת אוהב אותי. אני באמת הבן שלך. אתה באמת האבא שלי. אני שייך למשפחה שלך. אני שייך למשפחה הכי טובה בכל היקום. השמיים בייתי. אני באמת שייך. הואו אלוהים, תודה תודה.
לסיום אני אציין שוב את ארבעת הצעדים למרפא מדחייה: תסלחו לכל אדם, להסיר מרירות, שינאה ומרדנות, תקבלו את זה שאתם מקובלים במשיח, ותקבלו את עצמכם.
באיזורים רבים בעולם, העיסוק בכישוף הינו מסורת ארוכה ומהווה חלק מרכזי בחיי היום-יום. אומות רבות אימצו את הפעילות המיסטית אל התרבות המרכזית שלהן והפכו את הכישוף לביטוי רוחני עיקרי.
המטרה עיקרית לכל סוגי הכישוף הינה שליטה.
פעילות דתית, שמטרתה לשלוט באנשים, למעשה מעידה על פעילות של כישוף.
הצורות העתיקות יותר של כישוף מאופיינות לרוב על-ידי כהונה כלשהי[רופא אליל, שָׁמָן, כוהן דת], טקס או פולחן, צורה אופיינית של קצב (לחש או תופים), וסוג מסוים של ברית שקושרת את המשתתפים אחד עם השני ועם כוח שטני שנמצא במרכז הפעילות שלהם.
ישנן 4 מטרות עיקריות לכישוף:
לפייס ישות רוחנית גבוהה יותר, שלעיתים מצטייר כגחמני או מרושע.
לשלוט בכוחות הטבע, כמו גשם או מזג אויר טוב לקציר.
להסיר חולי או עקרות, כמו באפריקה, היכן שכמעט כל אישה עקרה תלך לרופא אליל לקבל שיקוי או קמע.
לשלוט באנשים אחרים, להפחיד אויבים בקרב או לעורר תשוקות מיניות באדם מסוים כלפי אדם אחר.
הנושא שבחרנו להתמקד בו בהקלטה זו, הינו: דחייה. כמו שכבר ציינתי בחלק הראשון, לדיסק זה מצורף מדריך למידה שבו תוכלו לעיין בזמן האזנה למסר. בחלק הקודם, ציטטתי את משלי יח פסוק 14:
אפשר לומר גם, "רוח פצועה". והסברתי שפצע ברוח, הוא פצע שנמצא עמוק יותר מהתודעה שלנו. הוא עמוק מידי בכדי שנוכל להבין או לתפוס את טבעו עם הדעת שלנו. לעיתים זה נמצא עמוק מעבר לזכרון שלנו. זה יכול להיווצר בגלל משהו שחווינו בילדות, אבל הדעת שלנו לא יכולה להתמודד עם החוויה הזו ומדחיקה את זה החוצה, אבל זה נותר שם ברוחנו.
אז הפצעים האלה נמצאים שם ברוח עמוק מעבר לתודעה שלנו והזכרון שלנו. והכתובים אומרים, "רוח נכאה מי ישאנה?", זה דורש הרבה כוחות לשאת פצעים כאלה ברוחנו. זה מקשה עלינו ליזום. זה לוקח מאיתנו כל שמחת חיים. זהו פצע ששואב את חיינו.
נתתי מספר דוגמאות כיצד דחייה יכולה להופיע בחיינו. קראנו את התיאור העצוב שמופיע בישעיהו נד של אשה שנישאה בצעירותה ושבעלה דחה אותה. ציינתי גם, שלעיתים הדחייה מתרחשת בכיוון ההפוך. זו יכולה להיות האשה שדוחה את הבעל, אבל בכל דרך שזה קורה, הכאב הוא בלתי נסבל.
ודיברתי גם על הדרך שזה יכול להופיע בילדות. אפילו לפעמים לפני שנולדים. לדוגמא: תינוק בבטן אימו – שאמו לא רוצה בו. או אולי ילד שהרופאים חזו לו בעיות רפואיות וההורים חוששים להביאו לעולם, או שאין די כסף להורים לילד נוסף, או שההורים נמצאים על סף פרידה. במקרים כאלו, האמא במהלך ההריון מחזיקה בגישה שלילית ואף עויינת, כלפי התינוק והוא נולד עם תחושת דחייה – תחושה שהוא לא רצוי.
או שישנם ילדים שאינם מקבלים אהבה מההורים שלהם, בייחוד מהאבות. לעיתים ההורים שלהם באמת אוהבים את הילדים, אבל הם אינם יודעים כיצד לבטא את זה ולהראות את זה. ילד אינו יכול לקבל אהבה שלא באה לידי ביטוי. וישנם גם מצבים בהם ישנם מספר ילדים במשפחה וילד אחד מעודף על פני האחרים, והילדים האחרים שאינם מקבלים אהבה וחיבה מרגישים דחויים ביחס לילד המעודף. היום אנחנו הולכים לדבר על תוצאות הדחייה. איך אנחנו יכולים לזהות את הבעייה הזו אצלנו ואצל אנשים אחרים.
נתחיל בהגדרה של דחייה שאותה כבר הצגתי בשידור הקודם. ההפך מדחייה זו קבלה. אם אין לנו קבלה, ככל הנראה, יש לנו דחייה. בנוסף זו תחושה של: לא רצוי, מנותק, חסר ערך, או לא ממש שייך. איכשהו תמיד מביט פנימה מבחוץ. יכול להיות שבזמן שאנחנו עוברים על ההגדרות האלו משהו מתוככם אומר: "זו הבעיה שלי."
עכשיו בואו נבדוק את התוצאות. אני מאמין שהתוצאה העיקרית היא: חוסר יכולת לקבל או להעניק אהבה. אני מאמין שזו עובדה שאף אחד מאיתנו לא יכול להעניק אהבה אלא אם כן קודם כל קיבלנו אהבה. העובדה
הזו מופיעה בברית-החדשה בדברים שיוחנן אומר באיגרת הראשונה שלו בפרק ד פסוק 19 :
אני לא מאמין שמישהו יכול לאהוב אלא אם כן הוא היה אהוב קודם לכן. לכן מישהו שלעולם לא היה אהוב אינו יכול להפגין אהבה. וזאת טרגדיה שלעיתים קרובות נמשכת מדור לדור. ילדה קטנה נולדת למשפחה שבה היא אינה חווה אהבה – יש לה תחושה של דחייה, אז היא אינה יכולה להעניק אהבה. בזמנה היא מתחתנת, נעשית לאמא, ונולדת לה בת. היא אינה יכולה להעניק אהבה לילדה, אז הילדה מפתחת את אותה הבעיה שיש לאם – דחייה – היא גודלת דחוייה – והיא בזמנה מתחתנת, ונולדת לה ילדה, ולילדה שלה יש את אותה בעיה. אז הבעיה הנוראית הזו נמשכת מדור לדור. והבעיה הזו חייבת מתי שהוא להיפסק, והיא כדי שהיא תיפסק בזמננו כדי שאנחנו לא נעביר דחייה לדור הבא אחרינו.
כעת נעבור על עוד כמה תוצאות משניות לדחייה. ישנם שלושה דרכים עקריות בהן אנשים בד"כ מגיבים לדחייה: ראשונה, אלו שנכנעים; שנייה, אלו שמדחיקים; ושלישית, אלו שנלחמים חזרה. קודם נדבר על האדם שנכנע. זהו סוג האדם שאומר – ואולי לא ממש מפורשות- "אני פשוט לא יכול יותר. החיים קשים מידי בשבילי. באמת שאין שום דבר שאני יכול לעשות."
ישנה הדרדרות רגשית שנובעת מדחייה. בדרך כלל כתוצאה מדחייה באה בדידות; ומהבדידות, אומללות; ומהאומללות, רחמים עצמיים; ומהרחמים העצמיים, דיכאון; ומהדיכאון, יאוש או חוסר תקווה. ואם ייאוש או חוסר תקווה ממלאים את הכל, אז השלב האחרון הוא גישה של מוות או התאבדות. אלו הן שתי דרכים להתמודד עם אותו הדבר. המוות אומר, "עדיף שאמות. אני לא רוצה להמשיך לחיות." התאבדות אומר, "אני הולך לגמור את הכל." אבל אחד מהם מופיע בדרך כלל במורד הדרך הזו: דחייה, בדידות, אומללות, רחמים עצמיים, דיכאון, יאוש או חוסר תקווה, ולבסוף גישה שחפצה מוות או שוקלת התאבדות. וחשוב לזכור שחוץ מכל הרגשות השליליים הללו שהזכרנו, בדרך-כלל ישנה השפעה של פעילות של שדים.
אלו יותר מתגובות טבעיות. זהו משהו טבעי שמנוצל על-ידי רוחות רעות . . . המענים . . . ההורסים. דברתי על סוג התגובה הראשונה לדחייה, על אלו שנכנעים, שפשוט אומרים, "אין מה לעשות, אני לא יכול להתמודד עם זה. אני פשוט מרים ידיים." הסוג השני הוא אלו שמדחיקים, שכלפי חוץ אינם נכנעים, אלא בונים סוג של מגננה. זו פשוט חזית. משהו שמסתיר את הייגון והמאבק הפנימי. לפעמים זה מאופיין במעיין שמחה מלאכותית. מישהו שנראה כלפי חוץ חברותי, אולי אפילו תקשורתי. אבל ישנו איזשהו רחש מתכתי בקולו.
אם זו אשה היא לפעמים תשים כמות מוגזמת של מייק אפ. הקול שלה יהיה חזק מידי. היא מנסה בכוח להיראות שמחה, כאילו שהיא אינה פגועה- כאילו שום דבר לא משנה. מה שהיא באמת אומרת בפנים זה, "נפגעתי פעם אחת כל-כך חזק, שאני לא אתן לשום אדם את ההזדמנות לפגוע בי כל-כך חזק שוב. אף-אחד לעולם לא התקרב אלי שוב מספיק כדי לפגוע בי."
אז יש את ההמגננה החיצונית הזו- החזות האדישה הזו, של שמחה מלאכותית, שזו למעשה בושה. והיום בחברה שלנו אין אינספור אנשים שמסתובבים עם החזות הזו והכאב הפנימי הזה.
סוג התגובה השלישי הוא של אלו שנלחמים חזרה- שמתקוממים. התהליך שמתרחש הוא בדרך-כלל כזה; טינה, שנאה, מרדנות. והכתובים אומרים שמרדנות וכישוף הולכים יחד. אז מתוך המרדנות בדרך כלל ישנה מעורבות כלשהי בתורת הנסתר. בעקרון היה דור של צעירים שגדל בשנות השישים בארה"ב ועבר את אותו התהליך: טינה, שנאה, מרד ואז תורת הנסתר. והטינה שלהם לא הייתה מחסור חומרי, אלא בגלל שנמנעה מהם אהבה אמיתית. ובדרך-כלל מהאבות שלהם. הם היו ברובם ילדים של הורים אמידים. היה לה חינוך טוב, היה להם בית גדול, לעיתים בריכת שחייה, אבל הדבר שהם לא חוו היה הדבר שהם השתקקו לו הכי הרבה, האהבה המופגנת של הוריהם, בייחוד של האבות. אז הם הגיבו בטינה, שנאה, מרד והם לבסוף מצאו את עצמם בתורות נסתרות שונות. אז אלו למעשה שלוש דרכים עקריות של תגובה לדחייה. אלו שנכנעים, אלו שמדחיקים, ואלו שנלחמים חזרה.
אנחנו מתקרבים לסוף החלק השני, יכול להיות שבשלב הזה זיהיתם את עצמכם עם אחת מהקבוצות שהצגתי, אז אל תעצרו כאן. לאלוהים יש מרפא עבור כל אחד מאיתנו, לא משנה עד כמה קשה מצבנו או
עד כמה רחוק הלכנו, את המרפא הזה הוא סיפק דרך ישוע שמת על הצלב. ובנושא הזה אנחנו הולכים לעסוק בחלק הבא: כיצד אנחנו יכולים להירפא מדחייה?
דחייה היא אחד מהפצעים הכי כואבים והכי עמוקים ברוחנו. הבשורה המשמחת היא שהפצע הזה יכול להירפא.
הספר "מרפא האלוהים לדחייה," אותו כתב דרק פרינס, מקיף את הנושא ומעמיק בו מעבר למה שנוכל בהקלטה זו. את הספר "מרפא האלוהים לדחייה" ניתן להזמין דרך האתר: www.dpi.co.il , או באמצעות שליחת מייל לכתובת contact@dpi.co.il , רק תציינו את שמכם כתובתכם והספר ישלח אליכם בהקדם.
הגדרה: על איזו מן דחייה אנחנו מדברים פה?
אנחנו הולכים לדבר על משהו שקורה בלב וברגשות; סוג של גישה כלשהי במערכות יחסים, או אפילו חוסר יכולת לקיים מערכת יחסים. דרך נוספת טובה להבין את המשמעות של המושג דחייה היא להציג את ההפך שלו: קבלה. דחייה זה ההפך מקבלה.
הגדרה אפשרית נוספת היא: תחושה של לא רצוי, יוצא דופן, חסר ערך, חוסר שייכות, מביט מבחוץ פנימה ולא יודע כיצד להשתלב.
מדובר כאן על חוויה פנימית ותחושה פנימית. אינספור אנשים חיים בתחושה הזו, וללא ספק רבים יוכלו לזהות את מקור הבעיה שלהם דרך המסר הזה.
התמודדות עם הבעייה
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הבעיה הזו, היא להכיר בה. אם אנחנו מסרבים להתמודד עם הבעייה, אנחנו לעולם לא נפתור אותה. אבל אם אנחנו נתמודד איתה ונקבל את המרפא של אלוהים, אנחנו יכולים להתגבר על הבעיה.
דחייה במערכת הנישואים
הנביא ישעיהו מציג תיאור מאוד ברור של מהי הדחייה באמת. אלוהים מדבר לעמו ישראל. הוא פונה לישראל כבעלה ומציג את ישראל כאשה שנדחתה על-ידי בעלה. סיטואציה שהיא מאוד מוכרת לאלפי, אולי מאות אלפי נשים כיום בישראל. אני קורא ישעיהו נד, 5-4:
התיאור הזה מגיע לשיאו בפסוק האחרון: תיאור של אשה עזובה, עצובת רוח, אשה שנישאה בצעירותה וסבלה דחייה. לפעמים זה קורה גם הפוך. לעיתים זו האשה שדוחה את הבעל, ולמרות שאנחנו מחשיבים את הגברים קשוחים יותר מהנשים, גברים שסובלים דחייה מנשותיהם סובלים כאב בלתי ניתן לתיאור.
הבעיה עם גברים היא, שנוסף על הכאב שהם חשים, הם מתביישים שהם מרגישים כך משום היותם גברים. התיאור של ישעיהו מבליט שני דברים שבד"כ קשורים לדחייה. אלוהים אומר דרך ישעיהו, "כִּי לֹא תֵבוֹׁשִי וְאַל תִּכָּלְמִי."
אלו הם שני דברים שבד"כ הולכים יחד עם דחייה בנישואים: בושה והשפלה. כאשר מתמסרים לגמרי לאדם מסויים, כשנותנים לו את כל הלב, שהופכים זמינים לגמרי עבורו ומגלים שהוא דחה אותנו, זה מביא בושה לחיינו ומיד לאחר מכן גם לתחושה של השפלה.
פצעים ברוחנו
אלו הן התוצאות החיצוניות של הדחייה, אבל התוצאה הפנימית היא מה שישעיהו מכנה, "עצובת רוח." במשלי יח, 14 נאמר לנו:
רוּחַ אִיׁש יְכַלְכֵּל מַחֲלֵהוּ וְרוּחַ נְכֵאָה מִי יִשָּׂאֶנָּה.
[או, ניתן לומר, מי יכול לשאת רוח פצועה]
הפסוקים האלו פשוט עוזרים לנו להבין שפצעים ברוח קשה להגדיר- וקשה לאבחן. הם נמצאים במקום עמוק יותר מהמחשבה האנושית או הזכרון האנושי. הרבה אנשים סוחבים פצעים ברוח שלהם שהם אפילו לא מודעים להם. הם כיסו אותם. הדעת שלהם לא יכולה להתמודד איתם. הם לא מצליחים לזכור את מקורם, אבל הם שם במקום הכי פנימי באדם שנקרא רוחו.
לעיתים הם חוזרים אחורה שנים רבות לילדות או לחוויות נעורים והדעת פשוט מסרבת להתמודד עם זה, אבל העובדות נותרות שם. הם שם. ואחד הגורמים השכיחים ביותר לפצעים ברוחנו הוא הדחייה. מה גורם לדחייה? ובכן, התמודדנו כבר עם גרם שכיח אחד בתיאור של האשה הדחוייה בישעיהו, וציינו שלפעמים הדחייה היא מצד האשה או הבעל.
דחייה במשפחה
בכל אופן, ישנו גורם שהוא אפילו יותר שכיח והוא אי קבלת אהבה מאחד או משני ההורים בילדות. אלוהים ברא את האדם עם רצון עז להיות נאהב ולהרגיש אהוב, וכל ילד שבא לעולם כמה לאהבה ולביטויים של אהבה. אהבה שאין לה ביטוי לא תמלא את הצורך הזה.
בנוסף כל ילד משתוקק לאהבה של אב, וזאת האהבה של האב שנותנת ביטחון אמיתי. וילדים שגדלו בלי אהבה של אב, גדלים חסרי ביטחון ופעמים רבות עם פצע של דחייה.
יכולים להיות שלושה מצבים עיקריים שיכולים לגרום לפצע הזה.
קודם כל, ילד שאינו רצוי בזמן ההריון. האם נושאת תינוק בביטנה שהיא לא באמת רוצה. אולי היא לא תבטא את זה, אבל הגישה ישנה. והגישה הזו של האם, יוצרת בתינוק, אפילו לפני שהוא נולד, את הפצע הזה של הדחייה.
והמצב השני שקצת דיברתי עליו, הוא של ילד שלא קיבל אהבה מהוריו- אהבה גלויה- אהבה חמה, חיבה. ילד שלא מקבל חיבוק מהוריו הוא ילד דחוי.
ואז ישנו מצב נוסף בו ישנם מספר ילדים במשפחה, וילד אחד מקבל כמות לא הוגנת של אהבה ותשומת לב. וילד אחר, רק מתוך כך שהוא משווה עצמו עם הילד המעודף הזה במיוחד, מרגיש דחוי.
אז כמו שאתם רואים המקור של הפצעים האלה יכול להיות היכנשהו בילדות שלנו, ואפילו בתינוקות שלנו. אנחנו נמשיך לדבר בחלק הבא על התוצאות של הדחייה. כיצד הדחייה משפיע על החיים שלנו. אני מזכיר לכם שניתן להזמין את הספר של דרק פרינס "מרפא האלוהים לדחייה" דרך האתר שלנו ,www.dpi.co.il הוא יוכל לשמש אתכם לעזור גם לאחרים שאתם יודעים שזקוקים לעזרה בנושא הזה.
חשוב מאוד שגישתנו כלפי החיים תהיה חיובית — שלא נחזיק בגישה שלילית, פסימית, שלא נישא משאלת מוות בליבם. גיליתי מתוך עבודה עם אינספור אנשים שאחת הטעויות הקריטיות שאדם יכול לעשות בחייו היא לומר משהו כמו, “הלוואי והייתי מת” או “אני רוצה למות”.
משאלת מוות מאפשרת לכל מיני סוגים של כוחות חשוכים ושליליים לחדור למחשבותינו ולתפוס שליטה עליהם, ודברים שהתחילו כפליטת פה שלילית, או תלונה חריפה על החיים, יכולים להסתיים כמאורע טרגי.
בדברי משה לבני-ישראל נמצאת אמת מדהימה:
“העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה; ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך.”
האם שמת לב שבשביל “חיים” נדרשת בחירה? אנחנו לא יכולים להיכנע לנסיבות בגישה פסיבית שאומרת, “מה שיהיה, יהיה.” אלוהים אומר, “נתתי לך בחירה: מצד אחד חיים וברכה, מצד שני מוות וקללה.” כשאלוהים נותן את הבחירה בידינו, אנחנו צריכים לבחור. אם אנחנו לא בוחרים בכלום, זה אומר שעשינו בחירה שגויה. אז תבחרו בחיים, למען תחיו אתם וזרעכם.
דרק פרינס ישראל 