להדק את האחיזה במגן הביטחון באלוהים

אם תצליח לשכנע אנשים שכלכלת המדינה עומדת לקרוס, וכולם ידברו על זה, מה תהיה התוצאה? קרוב לוודאי שהכלכלה באמת תקרוס! הסיבה הפשוטה לכך היא שקיים יסוד אחד בסיסי שעליו הכלכלה עומדת: ביטחון. וזה נכון גם לגבי כל סוג אחר של מערכת: כלכלית, פוליטית ורוחנית. ברגע שהביטחון במערכת מתערער, היא באופן וודאיי תקרוס.

בכתבה זו נבחן שלושה נושאים הקשורים לביטחון:

  1. ביטחון באלוהים
  2. ביטחון כלפי מאמינים אחרים
  3. אזהרות בכתובים נגד אובדן הביטחון שלנו

ביטחון באלוהים

נתחיל עם מספר דוגמאות לביטחון באלוהים, קודם מהתנ"ך ואחרי זה מהברית החדשה. אם תקראו את הפסוקים הבאים באמונה, הלב שלכם יתמלא בביטחון אמיתי.

בתחילת המזמור, כ״ז, בתהילים, ישנה הצהרת ביטחון וניצחון בעלת עוצמה רבה:

יְהוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא? יְהוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד?
בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ.
אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. (פס׳ 3-1)

סוד הניצחון של דוד, שליווה אותו כל חייו, היה הביטחון הגדול שהיה לו באלוהים. לא משנה מה קרה — אם האויב היה יוצא נגדו בכדי לטרוף את בשרו, או צבאות שלמים התאחדו נגדו במלחמה — הוא בטח לגמרי באלוהים.

במשלי ג, 26-23 אנחנו רואים הפגנת ביטחון יפיפיה נוספת.

אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף. אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד; וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ. אַל תִּירָא מִפַּחַד פִּתְאֹם וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים כִּי תָבֹא; כִּי יְהוָה יִהְיֶה בְכִסְלֶךָ וְשָׁמַר רַגְלְךָ מִלָּכֶד.

הכתובים באופן קבוע מלמדים שאנשי אלוהים אינם צריכים לפחד. זאת הסיבה שיש להסתייג מכל לימוד או נבואה שגורמים לאנשי אלוהים לפחד. אלוהים אומר כאן ש"כאשר צרות באות על רשעים, זאת לא הבעיה שלך. אם אתה אינך רשע, אתה לא תיפגע."

פסוק 26 אומר לנו היכן למצוא ביטחון: "אלוהים יהיה הביטחון שלכם. הוא ישמור שרגלכם לא תילכד." אלוהים אינו משתנה. הוא תמיד בשליטה. הוא לעולם לא נבוך או מבולבל. הוא לעולם לא נתקל במצב חירום בלתי צפוי. תמיד יש לו את הפיתרון.

במשלי יד, 26 נאמר, בְּיִרְאַת יְהוָה מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה.

אם אנחנו מחזיקים בגישה נכונה כלפי אלוהים, אין לנו באמת סיבה לדאוג. הוא מקום המבטח שלנו ומקום המחסה שלנו. הנביא ישעיהו אומר:

כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם" וְלֹא אֲבִיתֶם. וַתֹּאמְרוּ: "לֹא כִי עַל סוּס נָנוּס" עַל־כֵּן תְּנוּסוּן "וְעַל קַל נִרְכָּב" עַל כֵּן יִקַּלּוּ רֹדְפֵיכֶם.
ישעיהו ל, 16-15

אלוהים קורא לנו לשוב אליו, למצוא מנוחה בכך שאנחנו יודעים שהוא בשליטה ולתרגל את הביטחון שלנו כלפיו. אלה שדוחים את הקריאה של אלוהים לשקט (או רוגע), ביטחון ונחת, במהרה ילמדו שהבעיות שלהם גוברות עליהם, למרות כל תוכניות המילוט שלהם. פעם אחר פעם זה ניכר בהיסטוריה של בני ישראל. כאשר העם של אלוהים צייתו לו, האויבים שלהם הובסו והיה שלום לישראל. אך כאשר ישראל בטחו בכוח של עצמם, הם הובסו ובסופו של דבר, הופצו בין כל הארצות.

המילה ביוונית שתורגמה לביטחון בברית החדשה, היא מילה רבת עוצמה. היא בעיקר מתייחסת לביטחון בדיבור. בשימוש שנעשה בה ביוונית היומיומית, היא מציינת את "חופש הדיבור", או את הזכות להביע את דעתך. זהו רמז לכך שאתם אינכם צריכים לשתוק לגבי האמונה שלכם. יש לכם זכות מלאה להביע את עמדתכם ואף אחד אינו יכול להשתיק אתכם. זהו מושג המגדיר את זכויותיכם.

הפסוק הראשון שנקרא מהברית החדשה מדבר על ביטחון כלפי אלוהים בתפילה.

יְדִידַי אִם לִבָבֵנוּ לֹא יַרְשִׁיעֵנוּ בִּטָחוֹן לָנוּ בֵּאלֹהִים. [אנחנו יכולים לומר את כול מה שאנחנו רוצים לאלוהים.] וְכָל אֲשֶׁר נִשְׁאַל מֵאִתּוֹ נְקַבֵּל, כִּי נִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹתָיו וְנַעֲשֶׂה אֶת הָרָצוּי לְפָנָיו.
(1 יוחנן ג, 22-21)

שוב, שימו לב: הדרישה הבסיסית למענה על תפילותיכם, היא ביטחון. אל תיתנו לאויב (השטן) לקחת מכם את הביטחון שלכם. תתרגלו את זכות התפילה שלכם והחירות לבקש מאביכם את כל צרכיכם בגלל שישוע קנה את זה עבורכם.

התקפה נוספת של האויב שקשה למאמינים להתמודד איתה, היא הרשעה. פרק ח' באיגרת אל הרומיים מראה לנו שחיים ברוח הם חיים משוחררים, מלאים בחירות, מבלי צל של הרשעה. אינכם יכולים להיכנס לחיים או לחיות את החיים שמוצגים ברומיים פרק ח' אם אתם חיים תחת הרשעה. הדרישה החיונית הזאת מוצגת בתחילת הפרק: "על כן עתה אין אשמה (עפ"י תרגום אחר — הרשעה) באלה אשר הם במשיח ישוע המתהלכים שלא כבשר אלא לפי הרוח." הרשעה היא המחסום הגדול לחירות, לשמחה, לשלום ולגבורה של רוח הקודש. אבל גישה נכונה של ביטחון תאפשר לנו להתגבר על המכשול הזה בחיינו.

ביטחון במאמינים אחרים

ההיבט השני של הביטחון, זה הביטחון כלפי עמיתינו המאמינים. כמעט בטוח שרובנו נסכים שזה אפילו יותר קשה מאשר לבטוח באלוהים.

מהסיבות הברורות, אלוהים אינו מצפה מאיתנו שנתרגל את אותו הביטחון כלפי עמיתינו המאמינים שהוא דורש שיהיה לנו כלפיו, אבל הוא כן מצפה מאיתנו שנלמד לסמוך עליהם.

מהאיגרות של שאול ניתן ללמוד שהוא היה צריך להתמודד עם אותו סוג אנשים קשים שאנו עלולים להתמודד איתם כיום. הקורינתיים השתכרו ליד שולחן האדון; הם השתמשו לא כראוי במתנות הרוח; איש אחד חי עם אשת אביו; הם נזקקו להוראות לגבי כספים. בהחלט היו להם בעיות רבות! בכל זאת שימו לב למה ששאול אמר לאנשים האלה בשנייה לקורינתיים, אחרי שהוא יישר איתם את כל העניינים באיגרת הראשונה.

וְזֹאת כָּתַבְתִּי לָכֶם פֶּן אָבֹא וְהָיָה לִי עֶצֶב מֵאֹתָם אֲשֶׁר הָיָה לִי לִשְׂמֹחַ עֲלֵיהֶם וּבֹטֵחַ אֲנִי בְּכֻלְּכֶם שֶׁשִּׂמְחָתִי הִיא שִׂמְחַת כֻּלְּכֶם.
ב, 3

זאת הצהרה מדהימה, בהתחשב בבעיות שהיו לאנשים האלה. שאול אומר שהוא בוטח בהם. עבורי, זה מראה ששאול היה ענק אמונה.

היכולת לבטוח באנשים היא סימן לבגרות רוחנית. אם יש לכם ביטחון באנשים, זה עושה להם משהו. אם לאב יש ביטחון בילדיו, זה מרים אותם; אם הוא מטיל בהם ספק ומבקר אותם, זה מוריד אותם וממלא אותם חוסר בטחון.

הורים שתמיד מבקרים את הילדים שלהם ואף פעם לא משבחים אותם, עלולים לחשוב שהם חכמים. אבל היכולת להצביע על מגרעות בבן אדם, אינה מוכיחה שאתה חכם, בגלל שהמגרעות של האדם הם בדרך כלל ברורות. לבטוח באנשים זה הרבה יותר קשה מאשר להטיל בהם ספק או לבקר אותם, וזה דורש את הגבורה של רוח הקודש.

בואו נראה עוד כמה פסוקים שמדברים על לבטוח בעמיתינו המאמינים:

מֻבְטָח אֲנִי בָכֶם בָּאָדוֹן כִּי לֹא תִהְיֶה רוּחַ אַחֶרֶת עִמָּכֶם וְהָעֹכֵר אֶתְכֶם יִשָׂא אֶת עֲוֹנוֹ יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה.
(גלטים ה, 10)

וּבָטוּחַ אֲנִי בַּמַּתְחִיל בָּכֶם הַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב שֶׁגַּם יִגְמְרֶנּוּ עַד יוֹם יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.
(פיליפים א, 6)

האם אתם יכולים להאמין כך עבור כל אחד בקהילה שלכם? האם אתם באמת מאמינים שהאדון ישלים את מה שהוא התחיל בחיי כל אחד מהם? אם כן, אז אתם תרגישו שונה לגבי האנשים שאיתם אתם עובדים את אלוהים. ייתכן שעדיין תהיו ערניים לבעיות שלהם, אבל תראו אותם באור אחר.

האדון לעולם אינו מתחיל משהו שהוא לא יכול לסיים. כאשר האדון מושיע אותנו הוא לוקח על עצמו המון בעיות. למרות זאת, הוא לוקח את זה על עצמו מתוך ביטחון שהוא יכול להתמודד עם זה.

כאשר אלוהים מושיע אותנו, הוא לוקח אחראיות על הרבה בעיות שדורשות סבלנות נצחית וחוכמה, להתמודד איתם. אבל אנחנו יכולים להודות לאלוהים על כך שאנו יכולים לחלוק עימו את הביטחון בכך שהוא ישלים את מה שהוא התחיל! שאול מכריז הכרזה נוספת, יוצאת דופן בשנייה לתסלוניקים ג, 4-3:

אֲבָל נֶאֱמָן הוּא הָאָדוֹן אֲשֶׁר יְחַזֵּק אֶתְכֶם וְיִשְׁמָרְכֶם מִן הָרָע, וַאֲנַחְנוּ בְּטוּחִים עֲלֵיכֶם בַּאֲדֹנֵינוּ שֶׁעֹשִׂים אַתֶּם כְּמִצְוָתֵנוּ וְגַם תּוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת.

כמה רועי קהילה יכולים לומר את זה לאנשים שמחשיבים אותם למנהיגים שלהם? אם רועי קהילה מאמינים באנשים שלהם, זה ייתן לאנשיהם מוטיבציה וגם יעודד אותם באדון. אבל אם כל מה שהרועה קהילה רואה זה את הבעיות שלהם, הם במהרה יפלו תחת הרשעה עצמית וייאוש.

ביטחון משחרר את האנשים בהם אתה בוטח. ג'ים מור אמר פעם, "כאשר גבר רב עם אישתו, כלי הנשק החזק ביותר שלו, נגדה הוא להביא אותה תחת הרשעה." בעלים, כאשר אתם מביאים את נשותיכם תחת הרשעה, אתם פשוט מסדרים לעצמכם בעיה שתצטרכו להתמודד איתה מאוחר יותר. אבל אם אתם מעודדים אותן על-ידי הביטחון שלכם בהן, אתם תרימו אותם למקום של שלום וביטחון.

אזהרות על אובדן ביטחון

הבה נביט כעת באזהרות נגד ההשלכה של הביטחון שלנו, אשר כולן מהאיגרת אל העברים. הבעיה הגדולה ביותר של העברים הייתה שלמרות שהם החלו באמונה, הם נסוגו למעשים. הם החלו בחירות הרוח, אבל נסוגו לדתיות, טקסים וחוקים. ואין כל בסיס מוצק לביטחון בכל אחד מאלו.

ישנן חמש אזהרות נפרדות באיגרת זו, שכולן נכתבו למאמינים. אנו נבחן שלוש מתוך החמש. אלו הן כמה מהאזהרות החמורות ביותר שנמצאות בברית החדשה. למעשה, הכותב אומר, "אל תוותרו על הביטחון שלכם, אל תהפכו כל כך דתיים שאתם אינכם יכולים ליהנות מהאדון, ואל תהפכו לכל כך רציניים שהאמונה שלכם לא מהווה עוד מקור שמחה עבורכם." אנחנו יכולים להיות כל כך עסוקים בלעשות את מה שאנחנו צריכים לעשות שאנחנו מאבדים את התענוג שבלעשות את זה.

אחד הנכסים הגדולים ביותר של החיים הרוחניים הוא ספונטאניות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד את זה.

כל התוכניות וההתארגנויות שאנחנו יכולים לעשות לא יספיקו; הן לא ישלימו את העבודה. תוכניות אשר נשענות על יכולת אנושית בלבד בסופו של דבר יוצרות ישמעאל. ישמעאל היה הטוב ביותר שאברהם יכול היה להשיג בלי החסד העל-טבעי והגבורה העל-טבעית של אלוהים. וזה לא היה טוב מספיק.

מבחן אחד שעוזר לקבוע אם משהו הוא מאלוהים או לא, זה לבדוק אם זה נולד באופן על-טבעי. אם זה לגמרי תוצאה של התוכניות וההתארגנויות שלנו, חייב לבדוק אם זה מאלוהים. להיות מעשי וליזום משהו זה בהחלט חיובי ונכון, אבל המקור חייב להיות על-טבעי.

זה ההבדל בין ישמעאל ויצחק. ישמעאל נוצר באופן טבעי. יצחק היה רחוק מהמחשבות של אברהם והיכולת שלו כשם שהשמיים רחוקים מהארץ.

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם.

אנחנו מתכננים במישור הארצי; אלוהים יוזם ברמה השמימית. הדברים שהם תוצאה של תכנון אנושי לא ישרדו את הלחצים שאנחנו צריכים לעבור.

הנישואים עצמם הם יוזמה על-טבעית. הם לא התחילו במישור האנושי. אלוהים המציא את הנישואים, לא אדם. זאת הסיבה שההתחייבות בנישואים היא כל כך רצינית.

ישנם שלושה קטעים באיגרת אל העברים שכוללים תנאים המבוססים על ביטחון. הראשון נימצא בעברים ג, 6:

אֲבָל הַמָּשִׁיחַ הוּא כְּבֵן עַל בֵּיתוֹ וַאֲנַחְנוּ בֵיתוֹ וּבִלְבַד שֶׁנַּחֲזִיק בַּבִּטְחָה וּבִתְהִלַּת הַתִּקְוָה וְלֹא נַרְפֶּנָּה עַד הַקֵּץ.

כבר ראינו שביטחון בא לידי ביטוי כאשר יש "חופש דיבור" — אלוהים רוצה שנכריז את התהילה שלו. זהו התנאי אם אנחנו רוצים להיות קהילה אמיתית. להחזיק בביטחון שלו ולהתהלל באלוהים עד הקץ.

הקטע השני, נמצא באיגרת אל העברים ג, 13:

כִּי חֲבֵרִים הָיִינוּ לַמָּשִׁיחַ וּבִלְבַד שֶׁנַּחֲזִיק בַּבִּטְחָה הָרִאשׁוֹנָה וְלֹא נַרְפֶּנָּה עַד הַקֵּץ.

הפסוק הזה מראה שהישועה שלנו מותנית בכך שלא נשליך את הביטחון שלנו.

לבסוף, באיגרת אל העברים י, 36-35, יש רמיזה לעולם הצבא:

לָכֵן אַל תַּשְׁלִיכוּ אֶת בִּטְחוֹנְכֶם כִּי יֶשׁ לוֹ שָׂכָר רָב כִּי צְרִיכִים אַתֶּם לְסַבְלָנוּת לְמַעַן תַּעֲשׂוּ רְצוֹן אֱלֹהִים וּנְשָׂאתֶם אֶת הַהַבְטָחָה.

המגן היה פריט חשוב מאוד עבור החיילים באותה תקופה. בספרות היוונית, להשליך את המגן ולברוח משדה הקרב בלעדיו, נחשב לחרפה גדולה עבור החייל. כאשר כותב האיגרת אמר כאן, "אַל תַּשְׁלִיכוּ", הוא כנראה חשב על החרפה הזאת של השלכת המגן. אז הוא אומר למעשה, "אל תשליכו את הביטחון שלכם, שזה למעשה המגן שלכם. אל תשליכו את זה בגלל שיחד עם זה מגיע שכר רב אם תמשיכו לאחוז בזה." אנחנו חייבים להדק את האחיזה במגן הביטחון הזה ולהחליט לא לשחרר בכל מחיר.

העתיד הוא גם מאתגר וגם מפחיד. בכל חלקי העולם, השלום נמצא תחת איום. ישנן תהפוכות וחוסר בהירות שולט בכול יום בתקופה זו. אך מעבר לזה, אנחנו כמאמינים מתייצבים אחרי מלך שיש לו תוכנית ופיתרון עבור כל מצב. הוא זה שהבטיח להיות עבורנו מחסה בזמן סערה. המלכות שלו היא בלתי מעורערת ואת היסוד שעליו אנחנו בונים לא ניתן להזיז. לפיכך, אנחנו יכולים לקחת באופן אישי את כל ההבטחות שמופיעות במשלי ג, 26-23, הבטחות אשר ניתנו לכל אלה שהאדון הוא הביטחון שלהם:

תכריזו את זה היום בביטחון:

אני אלך בביטחון בדרכי.
כאשר אשכב לישון, לא אפחד.
לא אירא מפחד פתאום,
ולא משואת רשעים כאשר תבוא.
האדון יהיה הביטחון שלי.

אמן

מודעות פרסומת

מישהי כמו אסתר: דיוקנו של מפגיע

מי הייתה אסתר?

אסתר הייתה נערה יפת תואר. יתומה שאומצה על-ידי דודה מרדכי, שהחזיק בתפקיד בחצר המלכות. בשלב מסוים אסתר הפכה להיות המלכה, אבל לא מיד סיפרה לכולם שהיא יהודיה. שונא יהודים אחד בשם המן זמם תחבולה, שביום אחד יהרגו את כל היהודים בממלכת פרס. ככל הנראה, באותו הזמן, כל היהודים בעולם, חיו בתוך גבולות האימפריה הזו. כשהגזרה הזו קיבלה תוקף מרדכי שלח הודעה לאסתר ואמר לה שזו אחריותה לשכנע את המלך לשנות את דעתו לגבי הגזרה. אסתר אמרה לו, שלא הייתה לה גישה למלך כבר די הרבה זמן. מורדכי ענה לה שהיא חייבת לראות את המלך במהרה. אלו הדברים שאסתר אמרה לו, מגילת אסתר ד, 11:

כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם.

כשדיברי אסתר הועברו למורדכי כך הוא השיב:

אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים, כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית־אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

ואסתר השיבה את הדברים הבאים למורדכי:

לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.

מרדכי הלך וביצע את כל ההוראות של אסתר. הדברים שאסתר אומרת, כאשר אבדתי אבדתי, נותנים לנו הבנה מעמיקה לגבי מה זה הפגעה. אסתר רצתה לעמוד בין העם לבין אלוהים שהשאלה, אם היא תמות או תחיה, לא הייתה השאלה החשובה ביותר בעיניה. מה שהיה חשוב לאסתר, זה לעשות את כל מה שביכולתה למען עמה. כעת נקרא כיצד אסתר נכנסה לתוך החצר הפנימית של אחשוורוש, מגילת אסתר פרק ה:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית [ההערה הזו, חצר פנימית, היא חשובה, משום שהיא מצביע על המקום שבו נוכח אלוהים. בשביל להפגיע אנחנו חייבים להיכנס לחצר הפנימית, למקום שבו נוכח אלוהים] וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת. וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר, נָשְׂאָה חֵן בְּעֵינָיו וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ [זה הסימן לכך שהוא היה מוכן לגלות רחמים, שהוא לא יוציא לפועל את החוק שמי שנכנס בלי הזמנה מת] וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט [כך היא קיבלה את הרחמים שהמלך הציע] וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ.

מלכה יפה ומלאת חן קובעת גורל של עם

שאר המגילה מספרת לנו כיצד אסתר הצליחה להציל את עמה. אבל עיקר העניין זה ההפגעה, אסתר הייתה מוכנה לעמוד בתווך.

הפגעה זה תמיד המקום שבו נקבעים הגורל והמצב של אומות. במעמד הזה אנחנו נעשים למלכים שאלוהים רוצה שנהיה. מה שמדהים לגבי אסתר הוא, שכאשר היא נכנסה לחצר המלכות היא לא עשתה זאת כקבצנית מסכנה שזקוקה לרחמים, היא לבשה את בגדי המלכות שלה. היא עמדה שם בנוכחותו, מלכה יפה ומלאה בחן. היא נכנסה לשם כמו מלכה, היא ידעה מיהי, והיא החזיקה במעמדה החוקי.

גם בידינו לקבוע גורלות

אותו הדבר נכון לגבינו. עלינו לזהות מי אנחנו בעיני אלוהים. מה המעמד שאלוהים נתן לנו. אנחנו לא מסכנים שצריכים להתקרב אליו כמו קבצנים. הקשיבו לדברי הנביא בישעיהו נב:

עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא. הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן

כך אנחנו צריכים להתפלל. אנחנו צריכים להיות מה שאלוהים אומר שאנחנו. אנחנו לא מסכנים, אנחנו צריכים לנער את העפר מעלינו וללבוש את בגדי התפארת שלנו, ולשבת על כס הכבוד ולמשול יחד עם ישוע בתפילה והפגעה.

מגילת אסתר מתארת לנו סיטואציה טובה, העם ניקלע לצרה ואלוהים מצא מישהי שתפגיע בעד בעם, שתהיה מוכנה לעמוד בתווך, והעם ניצל. אבל לפעמים ישנן סיטואציות בהן אלוהים לא מוצא מישהי או מישהו, שיהיה מוכן להפגיע. ישעיהו מדבר על זה בפרק נט מפסוק 12, מתועד כאן המצב העגום שלנו בתור עם:

כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ וַעֲוֹנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם׃ פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּיהוָה וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר׃ וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא׃ וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל.

המצב שמתואר פה הוא קשה, וכך מגיב אלוהים, באמצע פסוק 15:

וַיַּרְא יְהוָה וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט׃ ויַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ.

חשיבות של מפגיע בעם

נראה שלמרות כל הרוע שהשתולל, מה שבסופו של דבר גרם לאלוהים להשתומם, לא היה הרשע, אלא העובדה שלא היה מפגיע. כאשר מצבנו בתור עם הוא גרוע, ואנחנו מורדים באלוהים וליבנו מתקשה, מה שנחשב לגרוע מכל בעיני אלוהים זו העובדה שאין מפגיע. כשאין מפגיע, המצב חסר תקווה. כשאין מפגיע אין תקווה. אלוהים מחפש מפגיע, אבל אם הוא לא מוצא, זה אומר שמצב הוא חסר תקווה. כל עוד שיש מפגיע יש תקווה.

מצב דומה מתואר ביחזקאל כב. פסוק 23:

וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם.

כאשר ארץ אינה מטוהרת, בגלל חטא ורשע והתרחקות מאלוהים, הדבר היחיד שיכול לטהר אותה הוא גשם, לא גשם טבעי, אלא הגשם של רוח הקודש. ואנחנו נמצאים בעת הזו שהנביא זכריה דיבר עליה, עת המלקוש, סוף אחרית הימים והנביא מנחה אותה לבקש מאלוהים מטר בזמן הזה, את המטר של רוח הקודש. זה הגשם היחיד שיכול לטהר את ישראל.

בהמשך הנביא מדבר על הכישלון של ארבע סוגים של אנשים בעם. הנביאים, הכוהנים, השרים, והעם. די מדהים שאלוהים מתחיל את הסקירה של החטאים שלנו מהנביאים ומהכוהנים. השרים הם המנהיגים החילוניים, אבל אלוהים בעיקר מטיל את האחריות על הנביאים והכוהנים. הנביא הוא זה שאחראי, להודיע לעם את הרצון של אלוהים. הכוהן הוא זה שדואג לחיי היום יום של הקהילה, של העם. זה מה שהוא אומר עליהם:

קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ׃ כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין־קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל בְּתוֹכָם׃ שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע׃ וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וַיהוָה לֹא דִבֵּר׃ עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט.

שימו לב שהנביאים, במקום להוכיח את העם על חטאיו חוזים חזיונות שווא. כל שכבות האוכלוסייה עומדות אשמות לפני אלוהים. הנביאים, הכוהנים, השרים והעם. מה שורש החטא של כל אלה? כל אחד מהם דואג לטובתו האישית, פועל למען האינטרסים האישיים שלו בלבד, כל אחד מהם שם את עצמו ואת טובתו לפני כולם, לפני אלוהים. כולם פועלים לרווחה העצמית שלהם, מוכר לא? כיצד אלוהים מגיב למצב הזה, אנחנו קוראים את פסוקים 31-30:

וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִֹה.

אלוהים לא חיפש קבוצה גדולה של אנשים, הוא לא פנה לכל הנביאים והכוהנים, הוא ביקש איש אחד. איזה  איש? איש שיהיה מוכן לעמוד בפרץ בעד הארץ, העם, העיר ואולי המשפחה שלו. איזה איש מתואר כאן? מפגיע, כמו אסתר. מה שעצוב בפסוקים האלה זה שאלוהים לא מצא. זה אומר שבמצבים טרגיים בהיסטוריה שלנו, כמו בפורים, מפגיע אחד היה יכול לשנות את הכל. אבל כשאלוהים לא מצא מפגיע, כמו בימי ישעיהו ובימי יחזקאל, משפט נורא בא עלינו.

עכשיו הרשה לי לשאול אותך? כיצד אתה רואה את ישראל כיום? האם המצב שונה מימי יחזקאל? לא! כל שכבות האוכלוסיה אשמות, וכושלות. אנשים רבים מרגישים מיואשים וחשים שאין תקווה. כיצד אלוהים רואה את המצב כיום? אלוהים מחפש איש או אישה שיעמדו בפרץ, לפני אלוהים בעד הארץ, האם תציעו את עצמכם לאלוהים, עבור השירות הזה? אסתר עשתה כן, והצליחה, בואו נלמד ממנה שאכן ניתן להפוך את הכל, בהפגעה.

החוט המשולש

טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד; אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם׃ כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ; וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ׃ גַּם אִם יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם׃ וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ; וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. (קהלת ד, 9-12)

העיקרון "טובים השניים מן האחד" מתיישב עם דבר אלוהים בבריאת בת זוג לאדם: "לא טוב היות האדם לבדו." (בראשית ב, 18) שלמה שרטט 3 דוגמאות הממחישות בבהירות את העקרון הזה:

  1. בהיות 2 יחד, אם יפול האחד יוכל השני להקימו.
  2. אם שוכבים 2 יחד הם שומרים זה על חומו של זו.
  3. אם אחד מהשניים יותקף, יחד יש ביכולתם להדוף את התוקף.

אולם, הדוגמה הרביעית, האחרונה של שלמה, שונה מקודמותיה: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק." במקרה זה, הגבורה אינה נובעת מהשניים בלבד, אלא מהשלושה יחד.

שלוש הדוגמאות הראשונות של שלמה על "השניים" ממחישות את מושג הנישואים במישור האנושי בלבד, יחסים אופקיים, בין איש ואישה. אולם, הדוגמה הרביעית של שלמה, "החוט המשולש" מתארת את הנישואים כפי שהם נוצרו בבריאה, קשר של שלוש דמויות: איש, אישה ואלוהים. היחסים בין האיש והאישה נותרים במישור האנושי; מכל מקום, כשאלוהים מתווסף ליחסים, מימד חדש נפתח. אלוהים הופך לחלק בלתי נפרד ממערכת הנישואים.

לא פחות מברית

הסטנדרט של ישוע לנישואים הוא מן המאפיינים המהפכניים ביותר בכלל לימודו. הוא סירב להסתפק בפחות ממה שייעד אלוהים במקור. לפיכך "החוט המשולש" בתיאור של שלמה ממחיש לא רק את דפוס הנישואים שנוסד בבריאה אלא באופן מדוייק לא פחות, גם את דפוס הנישואים בשם ישוע, המאוחדים באמונתם במשיח.

העיקרון הקושר אותם יחד בקשר בל ינתק הינו ברית. דברי שלמה על החוט המתהווה כך, נכונים עדיין היום. הוא "לא במהרה ינתק."

לפני זמן מה, הצגתי בפני קהל בניו זילנד את תמונת הנישואים הזו במשיח, של החוט המשולש. בתום דבריי, ניגש אלי אדם והציג עצמו. "אני יצרן חבלים. אני עוסק ביצירת חבלים. ברצוני לומר לך שמה שאמרת הוא לגמרי נכון בתחום המעשי. החבל החזק ביותר הוא חבל המורכב משלושה גדילים."

כיצד מייצרים את החבל החזק ביותר?

הוא המשיך להסביר שצירוף הגדילים הגדול ביותר, שבו כל הגדילים יכולים לגעת זה בזה הוא שלושה. אן תוציא אחד ותשאיר רק 2, אתה מחליש את החבל. אם תגדיל את מספרם לארבעה, אינך מוסיף לחוסנו של החבל משום שכל הגדילים אינם נוגעים עוד זה בזה. אם יש לך חבל בעל 3 גדילים אחד או אף שניים מהם עשויים במתח מסויים להישחק. אולם כל עוד הגדיל השלישי מחזיק מעמד, החבל לא ייקרע.

דברי ההסבר של יצרן החבלים הפכו את תמונת הנישואים במשיח, כחוט משולש, לברורה כל כך שהוספתי עוד ימים להגות בה. בעיני רוחי יכולתי לראות את החבל במתח כה עצום ששניים מגדיליו מתחילים להישחק. אולם הגדיל השלישי נותר איתן עד ששוב ניתן היה לקשור ולחזק את שני הגדילים השחוקים.

כך זה בדיוק, חשבתי לעצמי, בנישואים משיחיים אמיתיים! בשעת לחץ, עשויים הבעל והאישה להיחלש, לחוש שהם אינם מסוגלים עוד. אולם הגדיל השלישי הוא אלוהים עצמו, והוא נותר חזק עד שהמתח שוכך והבעל והאישה שבים לאיתנם ונרפאים.

בהשוואת הנישואים לחוט משולש, אמרנו שהעקרון השוזר את הגדילים ומחזיק אותם יחד זו ברית. לפיכך, ברית הינה גורם חיוני לנישואים מוצלחים. עם זאת, על אף היותה אחד הנושאים המרכזיים בהתגלות הכתובים, מרבית המאמינים היום אינם מבינים מה זו ברית.

ללימוד נוסף בנושא הזה, ניתן להזמין את ספרו של דרק פרינס "ברית הנישואים" במתנה. יש לשלוח מייל עם שם וכתובת למשלוח דואר: dprinceblog@gmail.com

מדוע אנו סובלים?

מדוע אנו סובלים?

מכל ארבע קצות העולם אליהן פוזר העם היהודי בשנות הגלות הארוכות, עלתה אותה שאלה פעם אחר פעם: מדוע אנו סובלים כך? מדוע זה קורה דווקא לנו? השאלה הזו לא פסחה גם על אלה שעלו לישראל, והיא נותרת על כנה עד היום. מדוע מאז ומתמיד העמים סביב ישראל מתנגדים לנוכחות העם היהודי ומדוע קיים חשש מתמיד לבטחונו? מדוע החיים בישראל מתקיימים כל העת בצילם של איומי מלחמה ופלישה עוינת? מדוע הגורל הזה נפל בחלקו של עם ייחודי זה כמעט בכל מקום בו הוא נוכח במשך עשרים מאות?

הספר היחיד שמספק תשובה ברורה וסמכותית לכל השאלות האלה הינו ספר שנכתב כולו בידי השואלים — בני ישראל לדורותיהם — התנ”ך. כל פסוק בתנ”ך נכתב בידי יהודים. זה נכון גם לגבי הברית החדשה. שני הספרים האלה מגלים, כפי שאף ספר אחר לא עשה, את הגורם האמיתי לסבל שהוא מנת חלקו של כלל המין האנושי. הייסורים מעולם לא היו נחלתם הבלעדית של בני ישראל. בני אדם סבלו מאז היווסד תבל, וישנו הרושם כי הסבל אף מתגבר עם הזמן.

ניתן לקחת לדוגמה כמה אירועים מהמאה הקודמת. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, למעלה ממיליון ארמנים נטבחו בידי הטורקים. מיליון ארמנים נוספים הפכו לפליטים חסרי כול. בין השנים 1934־1938, במבצע הטיהורים של סטלין, היסטוריונים מעריכים שמספר האנשים שהוצאו להורג עומד על מיליון. שישה מיליון בני אדם נוספים נכלאו או נשלחו לגולה. לפחות מחציתם לא שרדו את החוויה. במהלך מלחמת העולם השנייה, שישה מיליון יהודים נרצחו בשיטות תעשייתיות. בשנים הראשונות של השלטון הקומוניסטי בסין, לפחות עשרה מיליון בני אדם הוצאו להורג. כמעט בכל המקרים שציינתי הפשע היחיד של הנרצחים היה שהם היו בני גזע מסוים או החזיקו באמונה שונה מזו של רוצחיהם.

מהמקרים שצוינו לעיל, של אכזריות יוצאת דופן, ניתן להעביר את המבט גם למדינות האיסלאם, אפריקה ואסיה. מה רואים שם? אימה, שנאה, דיכוי, חוסר ביטחון, עוני וגם חולי. גם במדינות המערביות, המשגשגות יותר מבחינה חומרית, מתיחות ותסכול נפוצים בקרב האוכלוסייה.

מהו הגורם האמיתי למצב הנואש הזה? הכתובים מספקים תשובה ברורה וסמכותית לכך: בני אדם מרדו נגד אלוהים. זהו שורש הסבל של המין האנושי.

כפי שמתואר בספר בראשית, אלוהים דאג בפרטי פרטים לתנאים שיאפשרו את רווחתם ושמחתם של אדם וחווה, ההורים הראשונים של המין האנושי. אלוהים נתן להם "דבר" שהוא עצמו דיבר ישירות אליהם. ה"דבר" הזה עסק בעניין עץ הדעת וכלל שני חלקים. החלק הראשון היה ציווי: "אל תאכל". החלק השני היה אזהרה: "מות תמותון".

כאשר אדם וחווה נפלו, הם לא דחו את הנוכחות של אלוהים אלא את דברו. הם מרדו נגד מצוותו ודחו את אזהרתו. בעשותם כך, הם למעשה מרדו נגד אלוהים עצמו. נקודה זו הייתה נקודת ההתחלה של סבלו של המין האנושי כפי שהוא מוכר לנו כיום.

מה שנכון בנוגע לכלל המין האנושי, נכון לפחות באותה מידה בנוגע לישראל. השורש לסבלו של ישראל כעם נעוץ בדחייה של דבר אלוהים. אירועים היסטוריים רבים מוכיחים זאת.

לדוגמה, בשמואל א’ פרק ט”ו, אנו קוראים שאלוהים, באמצעות הנביא שמואל, ציווה על מלכה הראשון של ישראל, שאול, להשמיד כליל את המלך העמלקי ואת כל העם העמלקי. שאול לא עשה זאת. הוא השמיד רק חלק מהעמלקים על רכושם, והותיר את מלכם אגג בחיים וכן את מיטב הצאן והבקר.

כאשר שמואל גילה מה ששאול עשה, הוא הכריז עליו את משפט אלוהים:

כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר; יַעַן, מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. (שמואל א’ ט”ו 23)

ניתן  ללמוד מכך שלושה לקחים: קודם כול, שאול לא דחה את נוכחותו של אלוהים; הוא דחה את דבר אלוהים שהועבר דרך הנביא שמואל. מכל מקום, דחיית דבר אלוהים שווה לדחיית אלוהים עצמו. כתוצאה מכך שאול איבד את מלכותו, ובסופו של דבר התאבד מובס ובבושת פנים. במקביל, ישראל כאומה חוותה את התבוסה הקשה בתולדותיה עד לאותה העת, בעימות מול הפלישתים.

שנית, שאול לא סטה מכל מה שציווה עליו אלוהים. למעשה הוא קיים את מרבית המצוות. חוסר הציות של שאול בא לידי ביטוי בחלק אחד בלבד ממה שציווה עליו אלוהים, חלק שלא עלה בקנה אחד עם רצונו. למרות זאת, אלוהים החשיב אותו כמרדן גמור. הלקח כאן פשוט: ציות חלקי משמעו אי־ציות. יעקב מבטא מסר זהה בברית החדשה:

כִּי אִישׁ אֲשֶׁר יְקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְנִכְשַׁל בְּאַחַת מִמִּצְוֹתֶיהָ נִדּוֹן עַל כֻּלָּן. (יעקב ב’ 10)

כמה אנשים כיום חוזרים על אותה טעות של שאול המלך. הם מצייתים למה שתואם את רצונם ודוחים את שאר הציווּיים של אלוהים. הם מחשיבים את עצמם נאמנים לאלוהים, אולם אלוהים מחשיב אותם ללא־צייתנים. כאשר הם דוחים חלקים מסוימים מדבר אלוהים, הם למעשה דוחים את דבר אלוהים כולו. משדחו את דבר אלוהים, הם דחו למעשה את אלוהים עצמו.

שלישית, סיפורו של שאול מלמד אותנו כיצד אלוהים מתייחס לאי־ציות: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים…" אנשים רבים שמעולם לא עסקו בקסמים וכישוף מואשמים בחטא של מרי (מרדנות), המתבטא באי־ציות מתמשך ועקשנות המופגנת כלפי אלוהים ודברו. אנשים כאלה בוודאי יופתעו לדעת שאלוהים שופט ומעניש אותם באותה מידה שהוא שופט ומעניש קוסמים ומכשפים!

בהמשך הכתוב בתנ”ך, אותו עיקרון מתגלה שוב בהקשר של הממלכה הצפונית, ממלכת ישראל. בשנת 721 לפני הספירה כל הממלכה הצפונית נכבשה והוחרבה בידי צבאות אשור. הכתובים מתייחסים לחורבן המוחלט של הממלכה הצפונית במלכים ב’ י”ז 13, 14, 18:

וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאוֹ (נְבִיאֵי) כָל חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי  כְּכָל הַתּוֹרָה  אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים׃ וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃ וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

ישראל, הממלכה הצפונית, חזרה על אותה טעות אנושה של המלך שאול. בעקשותם הם דחו את דבר אלוהים שנשלח אליהם באמצעות נביאיו. כאשר הם דחו את דבר אלוהים, הם למעשה דחו את אלוהים עצמו. לאחר מכן אלוהים מצידו דחה גם אותם.

בכל הסיפור הזה ממלכת אשור שימשה ככלי בידי אלוהים, שבאמצעותו הוא העניש את ישראל. אלוהים אומר את זה בבירור בישעיהו י’ 5:

הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי.

אשור הייתה אומה חזקה ומרושעת. עם זאת, היא היוותה כלי בלבד — שבט מוסר או מטה בידי אלוהים בשעת זעמו. הגורם האמיתי לעינויי ישראל בידי האשורים לא היה כוחם או רשעותם של האשורים, אלא אי־הציות של ישראל.

בהמשך, הממלכה הדרומית, ממלכת יהודה, גם היא נכבשה והוגלתה. הפעם כלי המשפט בידי אלוהים היה ממלכת בבל. הכלי היה שונה, אולם הסיבה הייתה זהה: דחייה ממושכת של דבר אלוהים באמצעות נביאיו. בנחמיה ט’ 30 הסיבה לגלות בבל מצוינת בבירור:

וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ בְּיַד נְבִיאֶיךָ וְלֹא הֶאֱזִינוּ וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת. (נחמיה ט’ 30)

לאורך ההיסטוריה אלוהים השתמש בממלכות הגויים על־מנת לשפוט ולהעניש את ישראל עבור אי־הציות המתמשך שלהם. בעקבות כך סבל עם ישראל ייסורים רבים. בכל המקרים ייסורי ישראל לא נגרמו בגלל כוחן של ארצות האויב, אלא בגלל שישראל דחו את דבר אלוהים.

האסון הלאומי הבא שפקד את יהודה היה חורבן ירושלים ובית המקדש בידי טיטוס בשנת 70 לספירה. כתוצאה מכך היהודים פוזרו בין הגויים ברחבי העולם. האירוע הזה נחשב לאסון הנורא ביותר שפקד את יהודה עד לאותה תקופה. 20 מאות חלפו מאז, ויהודים ברחבי העולם עדיין מתמודדים עם תוצאות האסון הזה.

אין לכך אזכור ישיר בתנ”ך כיוון שמדובר באירוע שהתרחש לאחר תום התיעוד ההיסטורי בתנ”ך. עם זאת, בהיעדר סקירה היסטורית, נבואות התנ”ך מספקות מידע רב. חורבן ירושלים ופיזור ישראל בתפוצות מופיעים בנבואות שונות בתנ”ך, והכתוב בויקרא כ”ו נוקב באירועים האלה בצורה הברורה והשלמה מכולן.

פסוקים 3־13 בפרק כ”ו בספר ויקרא מדברים על הברכות שאלוהים הבטיח לישראל אם יצייתו לדברו. פסוקים 14־45 מפרטים את המשפט שיבוא על ישראל כתוצאה מאי־ציות לדברו. המשפטים האלה מופיעים בדרגות חומרה שונות, לפי התגברות אי־הציות והעקשנות של בני ישראל. כל שלב של החמרה מתחיל במשפט: “וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.” המשפט הזה מופיע ארבע פעמים — בפסוקים 18, 21, 24, 28. לפיכך אנו יודעים שיהיו ארבע החמרות למשפט של אלוהים.

כל השלבים המוקדמים של משפט אלוהים, עד פסוק 26, בוצעו כאשר ישראל שכנו עוד בתחומי ארצם. אולם בשלב האחרון של משפט אלוהים, מפסוק 37 ואילך, מתואר חורבנה של ישראל — חורבן הארץ והערים ופיזור בני ישראל בתפוצות. השלב הזה התגשם על־ידי הכיבוש של טיטוס והאירועים העוקבים. להלן קיצור עיקרי משפט האלוהים שמומש בדרך זו:

פסוק 29: וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ.
לפי יוספוס פלביוס, זה בדיוק מה שקרה במהלך המצור על ירושלים בידי טיטוס. נבואה יותר מדויקת מופיעה בדברים כ”ח 52־57.
פסוק 31: וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם…
פסוק 33: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.
פסוקים 36־37: וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף׃ וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

במבט לאחור על עשרים המאות שחלפו, אף סופר לא היה מסוגל לסכם את השתלשלות האירועים ברור יותר ומדויק יותר מהאופן שבו הם תוארו בידי משה, נביאו של אלוהים, חמש־עשרה מאות לפני התרחשותם. אם התנ”ך מסוגל לתעד בטרם עת את השתלשלות היציאה של בני ישראל לגולה, סביר להניח שהוא מסוגל, באותה רמת דיוק וסמכות, לנקוב בגורמים שהובילו את עם ישראל לגלות.

באותו פרק, ויקרא כ”ו, הסיבות למשפטו של אלוהים צוינו בבהירות והודגשו. כבר ראינו את הצירוף "שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" שמציין החמרת מידות המשפט ומופיע שבע פעמים בפרק. ישנם שני צירופים נוספים שחוזרים על עצמם ארבע פעמים בפרק הנוכחי: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי…" ו"וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי". הצירוף הראשון מופיע בפסוקים 14, 18, 21, 27. הצירוף השני מופיע בפסוקים 21, 23, 27, 40. אלה הם הגורמים למשפט אלוהים על ישראל שנמשך מעל לעשרים מאות: אי שמיעה בקולו ואי־ציות לדברו. בקיצור, אי־ציות ועקשנות.

אותם הגורמים הביאו משפט בתחילה על שאול, לאחר מכן על ממלכת ישראל הצפונית, ולאחר מכן גם על ממלכת יהודה הדרומית. בכל אחד מהמקרים ראינו שאי־הציות והעקשנות כללו דחייה של דבר האלוהים שנשלח לישראל באמצעות הנביאים שאלוהים שלח להם. לפיכך ההסבר המסופק לנו אודות המשפט של אלוהים בתנ”ך ברור ועקבי לאורך הכתובים. האמצעים והכלים דרכם אלוהים מביא לידי ביצוע את משפטו עלולים להשתנות. עם זאת, הסיבה הבסיסית למשפט נותרת על כנה: דחייה עיקשת של דבר אלוהים שנשלח באמצעות נביאיו.

כמו כן ראינו שכל משפט בא בעקבות דחיית מסר מסוים שמובא על־ידי נביא שמונה במיוחד לשם כך, או כמה נביאים. שאול דחה את המסר של שמואל. ממלכת ישראל דחתה מסרים של נביאים שנשלחו אליהם, כגון עמוס והושע. ממלכת יהודה דחתה מסרים של נביאים שנשלחו אליהם, כגון ישעיהו וירמיהו.

לכן טבעי לשאול: איזה מסר או איזה נביא שדחו ישראל גררו את המשפטים שהחלו בשנת 70 לספירה דרך טיטוס והרומים, ושנמשכים למעשה עד היום? משפטיו הקודמים של אלוהים על ישראל היו חמורים, אולם המשפטים שבאו על העם באמצעות הרומים היו חמורים מכל עונש קודם. איזה מסר חשוב הגיע לעם? דחייתו של איזה נביא סמכותי וחשוב הובילה לכך שבאו על ישראל המשפטים החמורים ביותר שאי־פעם באו מאת האלוהים?

בדברים י”ח 18־19 משה הזהיר את ישראל כי אלוהים ישלח אליהם ביום מן הימים נביא סמכותי, גדול מכל קודמיו, שדחייתו תבטיח משפט ישיר של אלוהים. אלה דברי אלוהים לישראל באמצעות משה בנוגע לנביא הזה:

נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ׃ וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ.

שימו לב לסמכות הייחודית שניתנה לנביא הזה:

דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ׃ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ.

כל מילה שידבר הנביא המסוים הזה תינתן לו על־ידי אלוהים. דחייה של כל דבר מדבריו תביא עונש בטוח מאלוהים.

החל ממשה ואילך, אלוהים שלח נביאים רבים לישראל. אולם אלוהים לא העניק להם את הסמכות המוחלטת הזו. כתוב בתהילים אודות משה, “וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו.” (תהילים ק”ו 32־33). כלומר, משה המרה את פי אלוהים וכתוצאה מכך לא הורשה להיכנס אל הארץ המובטחת. דוד היה מלך ונביא. אולם כשהתעמת עם חטאו כלפי בת שבע, הוא הודה, “חָטָאתִי לַיהוָה” (שמואל ב’ י”ב 13). אליהו גם נמנה עם גדולי הנביאים, אולם פעם אחת הוא ברח בפחד מפני איזבל המלכה, עובדת האלילים, וביקש מאלוהים לקחת את חייו (מלכים א’ י”ט 4). אפילו ישעיהו, שראה את האדון בכבודו, קרא: “אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב…” (ישעיהו ו’ 5) כל האנשים שהוזכרו כאן היו נביאים חשובים ביותר של אלוהים, אולם אף אחד מהם לא אחז בסמכות המוחלטת עליה דיבר משה אודות הנביא המופיע בספר דברים י”ח, 18, 19.

אם כן, מי היה הנביא הזה? מתי הוא בא? מה היה המסר שלו?

הברית החדשה מספקת תשובה ברורה לשאלות אלה. במעשי השליחים ג’ 22־26 פטרוס השליח נושא את הדברים הבאים בפני אחיו, בני ישראל:

הֵן משֶׁה אָמַר אֶל אֲבוֹתֵינוּ נָבִיא יָקִים לָכֶם יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיכֶם כָּמֹנִי אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן כְּכֹל אֲשֶׁר יְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. וְהָיָה כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אֶל הַנָּבִיא הַהוּא וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ׃ וְגַם כָּל הַנְּבִיאִים מִשְּׁמוּאֵל וַאֲשֶׁר נִבְּאוּ אַחֲרָיו כֻּלָּם הִגִּידוּ מֵרֹאשׁ אֶת הַיָּמִים הָאֵלֶּה. אַתֶּם בְּנֵי הַנְּבִיאִים וּבְנֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת הָאֱלֹהִים עִם אֲבוֹתֵינוּ בְּאָמְרוֹ אֶל אַבְרָהָם וְנִבְרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. לָכֶם בָּרִאשׁוֹנָה הֶעֱמִיד הָאֱלֹהִים אֶת עַבְדּוֹ יֵשׁוּעַ וַיִּשְׁלָחֵהוּ לְבָרֵך אֶתְכֶם בְּשׁוּבְכֶם אִישׁ מֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם.

פטרוס מסביר בצורה הברורה ביותר האפשרית שהנביא הגדול שהובטח לנו על־ידי משה בא בדמות ישוע, ודרכו אלוהים קיים עם בני ישראל את הברית שכרת עם אברהם. לפיכך לדחות את ישוע משמעו לדחות גם את הברית בין אלוהים לאברהם.ישוע עצמו הכריז בפומבי שהמסר שבפיו ניתן לו על־ידי אלוהים האב, ושכל מעשיו נעשו במטרה אחת: למלא את רצונו המושלם של אלוהים אביו. לדוגמה, כתוב ביוחנן ח’ 26־29:

רַבּוֹת עִמִּי לְדַבֵּר וְלִשְׁפֹּט עֲלֵיכֶם אָכֵן שֹׁלְחִי נֶאֱמָן הוּא וַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ אֹתוֹ אֲדַבֵּר אֶל הָעוֹלָם׃ וְהֵם לֹא הֵבִינוּ כִּי עַל הָאָב אָמַר אֲלֵיהֶם׃ אָז אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ בְּעֵת תְּנַשְּׂאוּ אֶת בֶּן הָאָדָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הוּא וְכִי אֵינֶנִּי עֹשֶׂה דָבָר מִנַּפְשִׁי כִּי אִם כַּאֲשֶׁר לִמְּדַנִי אָבִי אֵלֶּה אֲדַבֵּר׃ וַאֲשֶׁר שָׁלַח אֹתִי הוּא עִמָּדִי הָאָב לֹא עֲזָבַנִי לְבָדָד כִּי אֶת הַטּוֹב בְּעֵינָיו אֲנִי עֹשֶׂה תָּמִיד.

אין נביא אחר שיכול לטעון את הטענות שישוע טען. בהמשך, ביוחנן י”ב 47־48, ישוע הוסיף לדבר בנוגע לסמכות הייחודית של המסר שלו:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִבְזֵנִי וְלֹא יִקַּח אֲמָרַי יֵשׁ אֶחָד אֲשֶׁר יָדִין אֹתוֹ הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי הוּא יָדִין אֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. כִּי אֲנִי לֹא מִלִּבִּי דִּבַּרְתִּי כִּי אִם אָבִי הַשֹּׁלֵחַ אֹתִי הוּא צִוַּנִי אֶת אֲשֶׁר אֹמַר וְאֶת אֲשֶׁר אֹמַר וְאֶת אֲשֶׁר אֲדַבֵּר…

לא היה לפני ישוע נביא שטען לרמת סמכות דומה.

עם זאת, אנו יודעים כי ישראל כעם דחו את ישוע ואת הברית שהוא הציע, עד היום. דור אחד לאחר שישראל דחו את ישוע, העונש החמור ביותר בא על ישראל. תוצאות המשפט הזה ניכרות עד היום. האם ההיגיון, ההיסטוריה והכתובים חוברים לכדי הוכחה כי שני האירועים הם סיבה ותוצאה? האם זה לא ברור כי דחיית העם את ישוע מהווה סיבה למשפטיו של אלוהים מאז ועד היום?

ישנן כמה שאלות שכל אחד מאיתנו מוכרח לדרוש את פתרונן. כיצד זה אפשרי? ישוע עצמו הצביע על הדרך ההגיונית לחפש תשובות כאשר דיבר עם בני עמו אודות עצמו:

דִּרְשׁוּ בַכְּתָבִים אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם בָּהֶם וְהֵמָּה הַמְּעִידִים עָלָי.

ישוע טען כי הכתובים מעידים עליו, והוא אִתגר את עמו לדרוש בהם ולבחון את טענותיו בעצמם.

הדרך הזו נותרה עד היום הדרך ההגיונית ביותר למציאת תשובות לשאלות הגדולות: "דִּרְשׁוּ בַכְּתָבִים". קראו את הפסוקים בדברי הנביאים שמספרים על תוכניתו של אלוהים לעם ישראל ולמושיע שיבוא. קראו בויקרא כ”ו; דברים כ”ח; שמואל ב’ פרק ז’. קראו בתהילים ב’, ט”ז, כ”ב, ס”ט, ע”א, ע”ב, פ”ח, פ”ט, ק”י. קראו בישעיהו פרקים י”א, מ”ב, מ”ח, נ’, נ”ג, נ”ט. קראו בירמיהו פרקים ט”ז, ל’, ל”א. קראו ביחזקאל פרקים כ’, ל”ד, ל”ו, ל”ז, וגם את הושע פרק ג’, מיכה פרק ה’, זכריהו פרקים י”ב, י”ג, י”ד. קראו את דניאל פרקים ט’ ו־י”ב.

לאחר מכן פנו לברית החדשה. קראו אודות ישוע, על חייו והמסר שהיה בפיו — במיוחד בבשורות על־פי מתי ויוחנן. חקרו את עדותם של שליחי ישוע ואת אגרותיהם. זכרו כי כל הגברים האלה היו יהודים מסורים שקיבלו על עצמם ללא עוררין את משה ואת כל הנביאים. קראו במיוחד את האגרות אל הרומים, הגלטים והעברים.

אם תהיו מוכנים לחקור את הדברים האלה בעצמכם, תגיעו לנקודה שבה תבינו כי קיימות רק שתי אפשרויות בנוגע לישוע: אפשרות אחת היא שישוע הוא בדיוק מי שהוא טוען להיות, והאפשרות האחרת היא שהוא שקרן גמור. בשלב הזה עליכם לקבל את ההחלטה לבדכם. איש אינו יכול לקבל את ההחלטה במקומכם. התפללו לאלוהי אבותיכם ובקשו ממנו לעזור לכם להחליט החלטה נכונה.

רק זכרו דבר אחד: לעולם לא תהיה לכם החלטה חשובה מזו!

חמישה היבטים לשחרור / שחרור מהתורה 3/5

"הַחֵטְא לֹא יִשְׁלֹט בָּכֶם, כִּי אֵינְכֶם תַּחַת יַד הַתּוֹרָה אֶלָּא תַּחַת יַד הַחֶסֶד"
רומים ו, 14

ניתוח מפורט של נבואת ישעיהו – פרק נג – חלק 3

ישעיהו פרק נ”ג פסוקים 1־3

פסוק 1:

מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יְהוָה עַל מִי נִגְלָתָה.

פסוק 2:

וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ.

פסוק 3:

נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ.

ישעיהו מזהיר מפני הסכנה שמסר זה, שניתן לו מאת האלוהים, ייפול על אוזניים לא מאמינות. “עבד יהוה”, אשר עליו מדובר בנבואה זו, מתואר בהמשך גם כ”זרוע יהוה”. ביטוי זה מסמל את הגבורה של אלוהים כאשר הוא נחלץ באופן על־טבעי לעזרת עמו. השימוש בביטוי הזה בהקשר של “עבד יהוה” מעיד על כך שבאמצעות איש זה אלוהים יתערב כדי להביא ישועה לעמו. כל זה התגשם בישוע. הוא בא כדי לגלות לנו את אלוהים, להביא את ישועתו ואת רפואתו לכל מי שנזקק להן. פטרוס, שהיה עד ראייה לפעולותיו של ישוע בארץ, סיכם את הדברים כך בברית החדשה:

מעשי השליחים י’ 38:

אֵת אֲשֶׁר מָשַׁח הָאֱלֹהִים אֶת יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבִגְבוּרָה וַיַּעֲבֹר בָּאָרֶץ עֹשֵׂה חֶסֶד וְרֹפֵא אֶת כָּל הַנִּכְבָּשִׁים תַּחַת יַד הַשָּׂטָן כִּי הָאֱלֹהִים הָיָה עִמּוֹ.

ועדיין, למרות שישוע עשה נסים רבים והגשים נבואות רבות, רבים מבני עמו דחו אותו. בבשורה על־פי יוחנן י”ב 37־38 בברית החדשה, נבואת ישעיהו פרק נ”ג מיוחסת ישירות לישוע:

רַבִּים הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה לְעֵינֵיהֶם וּבְכָל זֹאת לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ׃ לְמַלֹּאת דְּבַר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֲשֶׁר אָמָר יְהוָֹה מִי הֶאֱמִין לִשְׁמֻעָתֵנוּ וּזְרוֹעַ יְהוָֹה עַל מִי נִגְלָתָה.

החלק הראשון של פסוק 2 בישעיהו נ”ג מתאר את השנים המוקדמות של ישוע: “וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו” — מילדות ונערות ועד לבגרות הוא גדל כענף התלוי לגמרי באלוהים האב, ישר וירא אלוהים בכל דרכיו. תיאור משְלים נמצא בברית החדשה:

לוקס ב’ 40:

וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיֶּחֱזַק (בָּרוּחַ) וַיִּמָּלֵא חָכְמָה וְחֶסֶד אֱלֹהִים עִמּוֹ.

במקביל כתוב שישוע היה “כַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה” — הוא הגיע לישראל כשליחו של אלוהים בעיצומה של תרדמה רוחנית בקרב העם. הנביא הגדול האחרון מתקופת התנ”ך היה מלאכי. אחריו, עם ישראל נותר ללא התגלות נבואית כשלוש־מאות  שנים. הדממה הנבואית הופרה על־ידי יוחנן המטביל ועל־ידי ישוע אחריו, כאשר הם הכריזו על בוא מלכות השמים.

על־פי החלק השני של פסוק 2 אנו מבינים שלישוע לא היה מראה חיצוני מהודר או מפואר שיכול היה לרמז על זהותו האמיתית. אנשים התייחסו אליו רק כאל בן יוסף הנגר (ר’ מתי י”ג 55). כאשר פטרוס הכיר בישוע כמשיח בן האלוהים, ישוע אמר לו בתגובה שההתגלות הזו לא קרתה באמצעות חושיו הטבעיים אלא הגיעה מאלוהים האב:

מתי ט”ז 17:

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַשְׁרֶיךָ שִׁמְעוֹן בַּר יוֹנָה כִּי בָשָׂר וָדָם לֹא גִלָּה לְךָ אֶת זֹאת כִּי אִם אָבִי שֶׁבַּשָׁמָיִם.

פסוק 3 חושף עוד יותר את ענוותו של ישוע. הוא לא ביקש למצוא חן בקרב השכבות הגבוהות והשולטות בחברה. להפך, הוא הקדיש את עצמו ללא ליאות לעזרת העניים והסובלים. הוא התמודד עם צורות שונות של כאב וחולי. בסופו של דבר, על הצלב, הוא לקח על עצמו את הכאב והחולי של כל המין האנושי. בעודו תלוי שם, בבושת פנים ובייסורים: “כְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ”.