כיצד עלינו להגיב כאשר אנו זועקים לאלוהים ונדמה שאין מענה? אפשר עדין לתת לו אמון?
אלוהים לא יאפשר לנו להבחן מעבר ליכולת שלנו לסבול. הוא לא ידרוש מאתנו את מה שהוא דרש מישוע וייתכן שגם לא מה שהוא דרש מאיוב. כל בחינה או תוכחה חינוכית נועדה לעצב ולבנות את האופי שלנו, עד שנגיע לאישיות שאלוהים יעד לנו במשיח.
אַשְׁרֵי הָאִישׁ הָעֹמֵד בְּנִסְיוֹנוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִבְחַן יִשָּׂא עֲטֶרֶת הַחַיִּים אֲשֶׁר־הִבְטִיחַ יְהוָֹה לְאֹהֲבָיו.
(איגרת יעקב א, 12)
יעקב הוא דמות מקראית שויתר על עצמאותו תוך כדי מאבק פיזי יוצא דופן. כבחור צעיר, הוא היה פקח, שאפתן ואגואיסט. הוא ניצל רגע של חולשה אצל אחיו עשו כדי לקנות ממנו את בכורתו בתמורה לנזיד עדשים. לאחר מכן, הוא רימה את אביו המבוגר, שהיה גם עיוור, כדי להשיג את ברכתו במקום אחיו.
מכל מקום, לא הבכורה ואף לא ברכת יצחק אביו הועילו לו בהרבה. יעקב ברח מעשו והפך לפליט בבית דודו, לבן. גם שם הוא הפגין פקחות. הוא נישא את שתי בנותיו של לבן והצליח לקבל לידיו את מרבית הונו.
בשלב מסוים, אלוהים הורה ליעקב לשוב לארץ הירושה שלו. בדרכו חזרה, הוא פגש דמות זרה שנאבק איתו למשך לילה. תוך כדי המאבק, הדמות הזרה שבר ליעקב את הירך (שמכיל את השריר החזק ביותר בגוף האדם) ויעקב נדבק אליו בתלות חסר אונים. רק לאחר המפגש הזה, יעקוב יכול היה לשוב לנחלתו. לשארית חייו, הוא צלע, כסימן חיצוני לעצמאות עליו הוא ויתר.
מה היתה זהותו של הדמות הזרה שנאבקה עם יעקב?
בהתחלה הכתובים אומרים עליו שהוא היה "איש". (ר' בראשית לב, 52.)
אולם, למחרת, יעקב הכריז "כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל־פָּנִים…" (ר' פסוק 13.) מאוחר יותר, הנביא הושע התייחס למפגש הזה וקבע כי "וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ…" (ר' הושע יב, 5.)
לפיכך, אותה הדמות גם היה איש, גם אלוהים וגם מלאך. קיים רק אחד ביקום שעונה לתיאור הזה: אותה הדמות אשר התגלה בהיסטוריה האנושית כישוע מנצרת – איש, אלוהים ומלאך אלוהים שנשלח לבני אדם.
גורלו של יעקב נקבע במפגש הזה. לאחר מכן, הוא שב לרשת את ירושתו ואף השלים עם אחיו עשו.
ייתכן שעד כה, לא היית מוקדש למלחמה הזו כפי שנדרש. ייתכן שליבך דומה יותר לזה של אדם או יעקב מאשר לזה של אברהם ואיוב. גם אתה נאבק עם הכוחות הדלים שלך במקום לתת לאלוהים להדריך את חייך. אם כן, מה שעליך לעשות כעת זה מה שעשה יעקב: תכניע את עצמך בלי סייג לאדון ישוע המשיח.
האם ברצונך לטפל בנושא הזה כבר עכשיו? להלן תפילה לדוגמה שתוכל להיעזר בה:
אדון ישוע, אני מאמין שאתה באמת המושיע שלי ושרצונך עבורי הוא כניעה מוחלטת ומוקדשת לרצונך. למרות זאת, ליבי אינו מושלם כלפיך. אני התפשרתי על-ידי כל שביקשתי למצוא לבד את דרכי ונשענתי על כוחותיי הדלים. אני שב מזה כעת. אני מניח את עצמאותי ואני נכנע בלי סייגים לך אדוני. מכאן ואילך אני אשען על חסדיך שהם די ויותר עבורי.
על הצלב, ישוע דאג לפיתרון כפול למצבנו הכושל. ראשית, הוא שילם עבורנו את המחיר לכל החטאים שלנו. על-ידי כך, הוא אפשר לאלוהים לסלוח לנו על חטאינו מבלי להתפשר על הצדק שהוא עצמו קבע. שנית, ישוע הזדהה עם האגו האנושי והעצמאי שהשתלט על הטבע הכושל שלנו כבני אדם. בישוע, המורד ההוא הוצא להורג. " יֹדְעִים אֲנַחְנוּ כִּי־נִצְלַב עִמּוֹ הָאָדָם הַיָּשָׁן…" (רומים ו, 6)
אם ברצוננו להפוך לתלמידיו של ישוע, עלינו לקבל את הפתרון הכפול שהוא מציע לנו. ראשית, עלינו לוודא שבאמצעות תשובה ואמונה כל חטאינו נסלחו. שנית, עלינו להסכים לגזר-דין מוות שהוכרז על האגו העצמאי והמרדני שלנו.
מכאן התנאים אותם הציב ישוע לתלמידיו: "וְכֵן כָּל אִישׁ מִכֶּם אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב כָּל קִנְיָנָיו לֹא יוּכַל לִהְיוֹת תַּלְמִידִי." (לוקס יד, 33)
אפשר להחליף את המונח "יַעֲזֹב" במונח אחר — "ביי-ביי". על-מנת להפוך לתלמידי ישוע, עלינו לומר "ביי-ביי" לכל מה שבדרך כלל אנו נתלים בו: משפחה, חברים, כסף, קריירה, כבוד אנוכי או יוקרה. לאחר שנפרדנו מאלה בכנות, אלוהים יכול להשיב אלינו כל אחד מהם בתנאי שהם יהיו כפופים לרצונו עבורנו. מכל מקום, אנו כבר לא הבעלים, אלא המנהלים של נכסי אדוננו. נדרש מאיתנו דין וחשבון עבור השימוש שלנו בכל מה שניתן לנו. אנו תלויים באלוהים ולא אחר.
לעתים, רק משבר או מה שנדמה כמשבר יכול להביא אותנו למקום שבו אנו מכירים בהכרה מלאה בתלות שלנו באלוהים. אני נזכר במסעו של שאול לרומא, כפי שמתואר במעשי השליחים כז. לאלוהים היתה תכנית מיוחדת שהביא את שאול לרומא, בירת האימפריה הרומית. כ"שליח לגויים", היה לו דבר מה לתרום לקהילה בעיר הזו.
אף על פי כן, שאול נסע לרומא כאסיר כבול בשרשראות. הוא הפליג על ספינה שנקלעה לסופה עזה מאוד, עד שהם לא ראו את אור השמש בימים וגם לא את כוכבי השמיים בלילות למשך שבועיים. לבסוף, הספינה נתקעה על חוף מבותר במלתא. שם, שאול הוכש על-ידי נחש ארסי! (ר' מעשי השליחים כז, 13-כח, 6) אם היה זה רצונו של אלוהים ששאול יגיע לרומא, מדוע המסע היה כה קשה?
בשעה שהרהרתי בכך, נזכרתי בביטוי של שאול, במעשי השליחים כז, 20: "וַתִּכָּרֵת מִמֶּנּוּ כָּל תִּקְוָה." זה היה מטרתם של כל ייסורי שאול: להביא אותו למקום שבו לא הייתה לו כל תקווה. כעת לא נותר לשאול כל תקווה מלבד התקווה לאלוהים עצמו. רק אז, הוא הוכיח בחווייתו האישית שאלוהים הוא די ויותר לכל צרכיו. אלוהים מביא אותנו למקום של תלות טוטאלית רק בו, כדי להפגין שהוא ראוי לתלותינו.
משהגיע למקום הזה של תלות מוחלטת באלוהים, שאול היה מוכן לשרת את המאמינים ברומא. מסעו הסוער הכין אותו לעבודה הזו. מששאול התרוקן מכל עצמאות אגואיסטית, הוא הפך לערוץ כנוע דרכו זרמו ברכות אלוהים. אנו נוטים לשכוח שלמרות ששאול היה שליח, הוא גם היה תלמיד — כפוף למשמעת המשיח.
אט-אט, משך השנים, גם אני לומד את השיעור הזה של תלות טוטאלית באלוהים. אני מודה שהייתי תלמיד איטי. אלוהים השתמש בנסיבות שונות בזמים שונים כדי ללמד אותי את השיעור הזה. גיליתי שככל שאני תלוי באלוהים יותר, הוא נוהג להפתיע אותי עם תוצאות מעבר למה שהייתי יכול להשיג בכוחות עצמי.
וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.
(בראשית ג, 5)
השאיפה להדמות לאלוהים בהחלט יכולה להישמע כמו אידיאל מכובד ונעלה. מה כבר יכול להיות רע בשאיפה שכזאת? אולם מפי השטן, שהתגלה בדמות נחש, היה בכוחו של האידיאל הזה לפתות את אדם וחוה ליפול לאסון אשר תוצאותיו השליליות השפיעו על כל צאצאיהם.
מהי בעצם אותה מלכודת סמויה שהכשילה את אדם וחוה? היה זה המניע שלא צוין ישירות אלא נרמז עליו—להיות עצמאיים מאלוהים. מרגע שתדעו להבדיל בין טוב לרע, תהיו חופשיים לעשות החלטות עצמאיות. לא תהיו תלויים באלוהים. התשוקה האגואיסטית הזו לעצמאות הועברה בירושה לכלל המין האנושי. זהו הסימן המובהק של "האדם הישן" — הטבע השפל והחוטא שמסתתר בתוך כל אחד מאיתנו.
לאורך ההיסטוריה האנושית בני אדם פנו לדרכים שונות בניסיון למצוא עצמאות מאלוהים. הדרך הראשונה הייתה דרך הדעת. בגן עדן היו נטועים שני עצים ייחודיים: עץ החיים ועץ הדעת. ברגע קריטי אחד בהיסטוריה האנושית, אדם וחוה פנו מעץ החיים ובחרו בעץ הדעת.
מאז ואליך קניין הדעת הפך להיות למטרתה העיקרית של בני אנוש. במאות האחרונות ישנו ביטוי מובהק לכך בדגש המיוחד שקיבל המדע.
למרות ההתקדמות הגדולה בתחום זה, המדע לא פתר את הבעיות הבסיסיות ביותר של האנושות: אי-צדק, אכזריות, מלחמה, עוני, חולי. בהיבטים מסויימים, המדע אף החמיר את הבעיות הקיימות. המדע סיפק לבני אדם כלי נשק להשמדה המונית שמסוגלים להחריב את המין האנושי ואת כדור הארץ כולו. גרוע מזה, הנשק הזה נמצא בידי אנשים מרושעים ואכזריים שלא יהססו לעשות בהם שימוש, ורחמים או מוסר לא יהוו שיקול עבורם.
דרך שנייה בה בני אדם ביקשו להשיג עצמאות מאלוהים עלולה להישמע מפתיעה. זו הדת. בני אדם יסדו דתות ומערכות מפותחות של עבודה רוחנית, כל כך מקיפות ומספקות, עד שאין יותר צורך באלוהים. כל שעליהם לעשות זה לחיות על-פי החוקים שהם קבעו.
זה נכון לגבי דרכים שונות בהן הדתות הגדולות בעולם מתקיימות בפועל: יהדות, איסלאם, בודהיזם וצורות מסויימות של נצרות. בכל הדתות שהזכרתי, אנשים נעשים כל כך מסופקים מהחוקים והטקסים שלהם, עד שהם הופכים להיות עצמאים מאלוהים עצמו. מסיבה זו, הדתיים הרציניים ביותר הם האנשים שלעיתים הכי מתקשים לקבל את ההצעה של הבשורה בברית החדשה לקבל חסד מאלוהים ללא שום תמורה.
דרך נוספת על-ידה בני אדם מבקשים עצמאות מאלוהים היא על ידי אגירה של כסף ורכוש בכמויות גדולות. ישוע סיפר משל אודות אדם כזה שנחל הצלחה, עד שכבר לא היה לו מקום לאגור את הונו. (ר' לוקס יב, 16-20.) הוא החליט לבנות מחסנים גדולים יותר כדי לפתור את הבעייה, ואמר לנפשו,
וְאֹמַר לְנַפְשִׁי נַפְשִׁי יֶשׁ לָךְ טוֹבָה הַרְבֵּה לְשָׁנִים רַבּוֹת הִנָּפְשִׁי אִכְלִי שְׁתִי וְשִׂישִׂי. וְהָאֱלֹהִים אָמַר לוֹ אַתָּה הַכְּסִיל בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה יִדְרְשׁוּ מִמְּךָ אֶת נַפְשֶׁךָ וַאֲשֶׁר הֲכִינוֹתָ לְּךָ לְמִי יִהְיֶה.
(פסוקים 20-19)
במהלך ההיסטוריה, אינספור אנשים התפתו לאותה טעות טרגית, על-ידי אותה תשוקה לעצמאות. אינספור אנשים ממשיכים עם אותה הטעות גם היום.
התשוקה לעצמאות מאלוהים הינה סממן מובהק לכל המשתייכים לממלכת השטן – מלאכים שמרדו, שדים ובני אדם שנפלו. כמו כן זהו גם הסממן העיקרי המאפיין את "העולם", שישוע אמר על תלמידיו בהתייחס אליו, "לֹא מִן הָעוֹלָם הֵם כַּאֲשֶׁר גַּם אָנֹכִי אֵינֶנִּי מִן הָעוֹלָם." (יוחנן יז, 16)
במובן הזה, "העולם" מכיל את כל האנשים אשר לא הכניעו את עצמם לסמכותו של המלך אותו המליך אלוהים – האדון ישוע המשיח. קבוצת האנשים הזו כוללת אנשים מוסריים ודתיים. למרות זאת, כאשר הם עומדים לנוכח הדרישה של אלוהים להיכנע באופן מלא ללא סייגים לסמכותו של ישוע, האדם הישן, המרדן והעצמאי עולה וצף, עד שהם דוחים את הצעתו הפשוטה של אלוהים לישועה, הצעה המתבססת על חסדיו ורחמיו של אלוהים בלבד.
על־ידי נצחונו, ישוע אף הסיר את עוקץ המוות. כעת המוות משרת את המטרות של אלוהים, אויב מובס שממתין להשמדה. ברומים ח, שאול חוזר לנושא הזה עם מילים פיוטיות:
מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלֹהִים הֲצָרָה אוֹ מְצוּקָה אוֹ מַשְׂטֵמָה אוֹ רָעָב אִם עֶרְיָה אוֹ סַכָּנָה אוֹ חָרֶב׃ כַּכָּתוּב כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. אֲבָל בְּכָל אֵלֶּה גָּבַרְנוּ מְאֹד עַל־יְדֵי הָאֹהֵב אֹתָנוּ׃ וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁלּא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שְׂרָרוֹת וְלֹא גְבוּרוֹת לֹא הַהוֶֹה וְלֹא הֶעָתִיד, לֹא הָרוֹם וְלֹא הָעֹמֶק וְלֹא כָל בְּרִיָּה יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִיא בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדֹנֵינוּ.
(רומים ח, 35־39)
לאור נצחון המשיח על המוות, ברצוני להצביע על כמה מהבטחותיו של ישוע שהוכרזו בציפייה לנצחונו. הביטוי “אמן אמן אני אומר לכם” משמש כהקדמה להכרזה בעלת סמכות עליונה.
אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם הַשֹּׁמֵעַ דְּבָרַי וּמַאֲמִין לְשֹׁלְחִי יֶשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְלֹא יָבֹא בַּמִּשְׁפָּט כִּי עָבַר מִמָּוֶת לַחַיִּים.
(יוחנן ה, 24)
שימו לב שישוע מדבר גם עם תלמידיו בלשון עבר, “… כִּי עָבַר מִמָּוֶת לַחַיִּים”. לא מדובר על אירוע עתידי. כאשר האמנו במוות ובתקומה של ישוע, עברנו (בעבר) מהמוות אל החיים. המוות כבר לא מושל בנו. המוות אינו יכול לתבוע מאיתנו דבר. המוות בסך הכול הופך להיות שער לחיים חדשים.
ביוחנן ח, 51־52, בטחוננו בכך מתחזק בעקבות דברי ישוע עצמו:
אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם יִשְׁמֹר אִישׁ אֶת דְּבָרִי לֹא יִרְאֶה מָּוֶת לָנֶצַח… אִם יִשְׁמֹר אִישׁ אֶת דְּבָרִי לֹא יִטְעַם מָוֶת לָנֶצַח.
אתם מאמינים לזה? זאת הבטחה מפי ישוע. הוא לא אומר שלא נחווה מוות גופני, אולם הוא אומר ששני המלאכים, מוות ואחריו שאול, אינם יכולים לתבוע דבר מאיתנו. הם הורחקו מאיתנו באמצעות השם של ישוע שנקרא עלינו והדם שלו. לכן ברגע שנמות, איננו עתידים לרדת לעולם אחר, למלכות חשוכה, אלא נעלה למעלה היישר לנוכחותו של אלוהים. זה מה שיקרה אותנו בעקבות המוות והתקומה של ישוע.
כך היה גם עם סטפנוס, כשסקלו אותו למוות בברית החדשה:
וַיֹּאמֶר: “הִנְנִי רֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְאֵת בֶּן הָאָדָם נִצָּב לִימִין הָאֱלֹהִים!”… וַיִּסְקְלוּ אֶת אִסְטְפָנוֹס וְהוּא מְשַׁוֵּעַ וְאֹמֵר: “אֲדֹנִי יֵשׁוּעַ קַבֵּל אֶת רוּחִי.” וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו וַיִּזְעַק קוֹל גָּדוֹל: “יְהוָֹה אַל תִּשְׁמֹר לָהֶם אֶת הַחֵטְא הַזֶּה.” וַיְהִי אַחֲרֵי דַבְּרוֹ כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּישָׁן.
(מעשי השליחים ז, 56, 59־60)
זכרו כי הכתובים מקפידים מאוד בבחירת המילים. ככלל, הכתובים אינם אומרים שהמאמינים מתו, אלא כתוב שהם “ישנים”. עבור המאמינים בברית החדשה, המוות מהווה שינה זמנית מתוכה הם עתידים להתעורר בבוקר התקומה.
הנבואה בהושע מיוחדת בכך שהיא מסופרת בגוף ראשון רבים, ולא יחיד. הושע מדבר בגוף ראשון, אולם לא ביחיד — “אני”, אלא ברבים — “אנחנו”. לפני שניגש לניתוח הפיסקה מהושע, ברצוני לומר שלפי דעתי שאול התייחס לפיסקה זו בדברים שכתב באיגרת הראשונה לקורינתים טו, 3־4:
כִּי רֵאשִׁית כָּל דָּבָר מָסַרְתִּי לָכֶם מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי כִּי הַמָּשִׁיחַ מֵת לְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ כַּכָּתוּב׃ וְנִקְבַּר וְהוּקַם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּכָּתוּב…
שימו לב למשפט החותם: “וְנִקְבַּר וְהוּקַם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּכָּתוּב…” שאול מדגיש קודם כול שישוע קם ביום השלישי, ואחרי זה אומר שתקומתו ביום השלישי הייתה התגשמות של נבואה תנ”כית, “כַּכָּתוּב”. הפסוקים הללו מייחסים חשיבות רבה לעובדה שישוע קם ביום השלישי. לכן נשאלת השאלה החשובה: איזו נבואה תנ”כית התגשמה כאשר ישוע קם ביום השלישי? פסקה אחת שמדגישה את היום השלישי נמצאת בספר הושע ו, 1־2:
לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל יְהוָה כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ. יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו.
שימו לב לאופן בו הנביא מדגיש את הדברים: יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ… זה בדיוק מה שקרה לישוע: אחרי יומיים אלוהים הקים אותו. אלוהים הקים אותו ביום השלישי מהקבר.
למרות זאת, מה שמיוחד בפיסקה זו, הוא השימוש של הושע בגוף ראשון רבים: "…יְחַיֵּנוּ… יְקִמֵנוּ…" במילים אחרות, למרות שנבואה זו מתייחסת באופן ספציפי לישוע, היא אינה מוגבלת רק אליו. עניין זה משקף עיקרון חשוב: נבואות התנ”ך אינן מנבאות רק עובדות יבשות, אלא גם את ההשלכות הרוחניות של דבר הנבואה. העיקרון הזה בולט במיוחד בנבואה זו של הושע.
אֲשֶׁר הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת תָּשׁוּב תְּחַיֵּינִי, וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי. תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי.
(תהילים עא, 20־21)
הפיסקה הזו חוזה צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, את אשר חווה ישוע. ראשית נתבונן בסדר האירועים שתוארו במזמור שלעיל.
"הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת."
אין כל ספק שזה התרחש בחיי ישוע: כשנשפט ונדחה על־ידי בני עמו, כשהרומים צלפו בשוט על גבו, וכמובן, כשהוא מת על הצלב.
"תָּשׁוּב תְּחַיֵּינִי וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי."
הדברים האלה מתארים 2 אירועים במקביל: נפשו של ישוע שהושבה משאול, וגופו שיצא מהקבר. זאת אחת הנבואות הבהירות ביותר בכל כתבי התנ”ך אודות התקומה הפיזית של המשיח.
כתוב, "מִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי." אולם לפני זה היה על אלוהים להחיות אותו, להשיב אותו לחיים. אחר־כך הוא גם העלה אותו מהקבר. זה מופיע בסדר מקביל לאופן בו תועדו האירועים האלה בברית החדשה.
בהמשך, לאחר התקומה, משורר התהילים ממשיך ואומר, "תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי." אחרי סבלותיו, מותו ותחייתו, ישוע חווה גדוּלה ונחמה בלתי רגילים. שוב, בברית החדשה מתועד בדיוק כיצד הדברים התממשו בחייו של ישוע. לא רק שאלוהים הקים אותו מן המתים, אלא הוא העלה אותו לשמים והושיבו לימינו. אלוהים בהחלט "הרב את גדולתו".
הברית החדשה מצהירה שישוע הורם “מִמַּעַל לְכָל שְׂרָרָה וְשָׁלְטָן וּגְבוּרָה וּמֶמְשָׁלָה וְכֹל הַנִּקְרָא בְשֵׁם לֹא בָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבַד כִּי אִם גַּם בָּעוֹלָם הַבָּא…וַיָּשֶׁת כֹּל תַּחַת רַגְלָיו”, כולל מלאכים, שלטונות וכוחות. (ר’ אפסים א, 20־23; רומים ח, 38־39.) בהחלט רבתה גדולתו, ומשורר התהילים ממשיך לאמור, "וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי."
לא רק שישוע קיבל מעמד של שלטון־על וכבוד ביֵקום, אלא הוא גם נוחם כאשר הוא הושב לחיק אביו, לאחר שנותק ממנו בייסורי המוות.
נוכל לסכם זאת בשתי אמירות:
שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד; כִּי מִימִינִי, בַּל אֶמּוֹט.
לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח.
כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל, לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת.
תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח.
(תהילים טז, 8-11)
שימו לב שדוד מדבר כאן בגוף ראשון, למרות שהרבה מהנאמר פה מעולם לא התרחש בחייו. הוא אומר, "אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח." מדובר כאן על גופתו הנקברת והתקווה לקום מהמתים.
לאחר מכן דוד אומר, "כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל." כאן דוד מדבר על מישהו שנפשו ירדה לשאול, מקום משכנן של הנפשות שעזבו את הגוף. אולם נפשו לא נעזבה שם.
"לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת", כאן דוד מדבר על מישהו שנקבר אולם בשרו לא חווה ריקבון, בניגוד לכל שאר האנשים שנקברים. דוד מדבר כאן על מישהו שמכונה “חָסִיד”.
בפסוק העוקב הוא אומר, "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים." כלומר, הוא מת, נקבר ושב ל”אֹרַח חַיִּים”.
לאחר מכן הוא אומר, "שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיך [פני אלוהים]; נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח."
מיד לאחר תקומתו הוא הגיע אל נוכחותו של אלוהים ותפס את מקומו לימין האלוהים.
אף לא אחד מהדברים שתוארו בפסוקים האלה אירעו בחייו של דוד, אולם הם קרו לישוע. בספר מעשי השליחים פרק ב’, שמעון פטרוס השליח שייך את נבואתו זו של דוד לישוע, בעת שדיבר לקהל גדול של יהודים בחג השבועות.
וֵאלֹהִים הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים בְּהַתִּירוֹ אֶת חֶבְלֵי הַמָּוֶת לְפִי שֶׁלּא הָיָה בְיָדוֹ לְהַחֲזִיק בּוֹ׃ כִּי דָוִד אֹמֵר עָלָיו שִׁוִּיתִי יְהוָֹה לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, כִּי לֹא תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת. תּוֹדִיעֵנִי אָרְחוֹת חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ.
(מעשי השליחים ב, 24-28)
בהמשך אותו פרק, פטרוס ממשיך לפרש את הדברים האלה כדי להסביר כיצד הם מתאימים באופן מדויק לחייו של ישוע, אך לא לחייו של דוד.
אֲנָשִׁים אַחִים הַנִּיחוּ לִי וַאֲדַבְּרָה אֲלֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי דָּוִד אָבִינוּ מֵת וְנִקְבַּר וּקְבוּרָתוֹ אִתָּנוּ הִיא עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְהוּא נָבִיא וְיֹדֵעַ אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לוֹ הָאֱלֹהִים (לְהָקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ כְּפִי הַבָּשָׂר) מִפְּרִי חֲלָצָיו לְהוֹשִׁיבוֹ עַל כִּסְאוֹ. לָכֵן בַּחֲזוֹתוֹ לְמֵרָחוֹק דִּבֶּר עַל־תְּקוּמַת הַמָּשִׁיחַ כִּי לֹא נֶעֶזְבָה נַפְשׁוֹ לִשְׁאוֹל וְגַם בְּשָׂרוֹ לֹא רָאָה שָׁחַת׃ הוּא יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הֵקִים אֱלֹהִים מִן הַמֵּתִים וַאֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ עֵדָיו וְעַתָּה אַחֲרֵי הִנָּשְׂאוֹ בִּימִין הָאֱלֹהִים לָקַח מֵאֵת אָבִיו אֶת הַבְטָחַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ אֶת אֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים וְשֹׁמְעִים.
(מעשי השליחים ב, 29-33)
פטרוס אומר שכל המתואר בפסוקים שראינו במזמור של דוד לא קרו לדוד אלא לישוע, אחת לאחת, לפרטי פרטים. מבחינה נבואית, דברי דוד התמלאו בתקומתו של המשיח. הייתה זו נפשו של המשיח שירדה לשאול אולם לא נשארה שם. היה זה בשרו של המשיח שלא ראה שחת בקבר. פטרוס סיכם זאת במשפט אחד: “הוּא יֵשׁוּעַ אֲשֶׁר הֵקִים אֱלֹהִים מִן הַמֵּתִים וַאֲנַחְנוּ כֻלָּנוּ עֵדָיו.”
אפשר לסכם את הנבואה בתהילים טז’, אודות תקומתו של ישוע המשיח מהמתים, כך:
כִּי סְבָבוּנִי, כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי; כָּאֲרִי, יָדַי וְרַגְלָי.
אֲסַפֵּר כָּל־עַצְמוֹתָי; הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ־בִי.
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל־לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל.
(מזמור כב, 17-19)
דוד מתאר בגוף ראשון סדרת אירועים שמעולם לא התרחשה בחייו. …כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי… דוד מתאר כאן משהו שמעולם לא קרה לו: כפתו את ידיו ואת רגליו כפי שעושים לחיות פרא.
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם, וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל… גם זה מעולם לא קרה לדוד. למרות זאת, דוד מדבר בגוף ראשון. למה?
רוח המשיח דיבר דרך הנביאים (כולל דוד) ותיאר אירועים שהנביאים בעצמם לא חוו מעולם, אלא ישוע המשיח היה עתיד לחוות אותם.
לאחר שאנו משתחררים מלחץ במחשבות מעינוי מנטלי אנחנו צריכים ששלום יבוא וימלא את החלל הזה. לעתים יכול להיווצר וואקום במחשבות שלנו. אם אנו נתקע בוואקום הזה, כוחות מרושעים יחדרו בכוח וישטלתו מחדש על דעתינו. בגלל זה, אנחנו צריכים את השלום של אלוהים.
קודם כל, אנחנו צריכים לדעת שיש לנו שלום עם אלוהים. לא יכול להיות לנו שום שלום אמיתי ותמידי אלא אם כן, יש לנו מערכת יחסים נכונה עם אלוהים.
הנביא ישעיהו אמר בפרק ח' פס' 22:
אין שלום אמר יהוה לרשעים.
לָכֵן אַחֲרֵי נִצְדַּקְנוּ בָאֱמוּנָה שָׁלוֹם לָנוּ עִם הָאֱלֹהִים בַּאֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.
בפס' 11, שאול אומר שדרך ישוע קיבלנו את הריצוי. המילה ריצוי מעידה על כך שהיה צורך בפיוס. בגלל הטבע הבשרי שלנו והחיים החוטאים שלנו, היינו במלחמה עם אלוהים. היינו בקסאח עם אלוהים. לא היינו כנועים לצדק שלו ולדרישות שלו. לא חיינו בדרך שנתנה כבוד לאלוהים, אזזזזז היינו צריכים לשוב לאלוהים ולקבל את הריצוי שניתן לנו על-ידי אלוהים, דרך ישוע המשיח.
בגלל שישוע על הצלב הזדהה עם החטא והמרד שלנו, המשפט על החטא שלנו בא עליו והוא שילם את המחיר המלא והסופי על החטאים שלנו במוות שלו. אז אנחנו יכולים להיות רצויים לאלוהים דרך המוות של ישוע על הצלב.
לאחר שנרצינו וקיבלנו את ההבטחה של אלוהים לסליחת חטאים שאול אומר שנצדקנו באמונה וכעת יש לנו שלום עם אלוהים בישוע המשיח, האדון שלנו. המילה "נצדקנו" זה מילה מאוד חשובה. אפשר לומר שקיבלנו צדקה. בגלל שברגע שאנו מאמינים בישוע ואנו מאמינים שהוא מת בשבילנו, הצדקה שלו מועברת אלינו, או נחשבת לנו, על בסיס האמונה שלנו. כשאלוהים מחשיב לי את הצדקה של ישוע, אז אני צדיק — לא עם הצדקה של עצמי, אלא עם הצדקה שלו.
חשוב לזכור שהצדקה של ישוע לעולם לא ידעה חטא. לעולם לא הכירה אשמה. הסיבה היחידה שהוא נענש היא שהוא נענש במקומינו. אבל לא יכול היה להיות לו שום חוב או אשמה לפני אלוהים. אז אנחנו יכולים לחשוב על עצמינו כאנשים שנצדקו. אתה יכול להגיד לעצמך: "הוצדקתי, כאילו שלעולם לא חטאתי. יש לי שלום עם אלוהים. אלוהים לא מחזיק נגדי שום דבר. אני זכאי."
זה הבסיס לשלום במחשבות שלנו, לשקט הנפשי שיכול להיות לנו. מרגע שאנו יודעים את זה, אלוהים לצידנו, וזה עושה את כל ההבדל בחיים שלנו.
שאול ממשיך ברומים ח, 31-32 והוא מדבר אל כל אלו שקיבלו את הריצוי הזה, ושמאמינים על-פי הכתובים שאנחנו נצדקנו:
וְעַתָּה מַה נֹּאמַר עַל זֹאת אִם הָאֱלֹהִים לָנוּ מִי יָרִיב אִתָּנוּ?
זו שאלה ממש טובה. מי יכול לעמוד נגדינו כשאלוהים איתנו? אם אלוהים איתך, אז אתה תמיד תהיה בצד של הרוב. שאול ממשיך:
אֲשֶׁר עַל בְּנוֹ שֶׁלּוֹ לֹא חָס כִּי אִם נְתָנוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ הֲלֹא יִתֵּן לָנוּ עִמּוֹ אֶת הַכֹּל.
אז בגלל שאלוהים היה מוכן למסור את ישוע, האוצר הכי יקר שלו, הבן היחיד שלו, אז אנחנו יודעים שאהבה כזו לא תמנע מאיתנו שום דבר טוב שאנחנו זקוקים לו. אם אלוהים מסר את ישוע, אין שום דבר טוב שהוא ימנע מאיתנו. אלוהים לצידנו, לטובתינו. כל האמצעים של השמים נמצאים לרשותינו. זה הבסיס לשלום במחשבות שלנו. מרגע שאנחנו באמת תופסים באמונה שנרצינו לאלוהים, שהוצדקנו, שאנו נחשבים לצדיקים בצדקה של ישוע; שאנו יכולים לומר שאנחנו צדיקים כאילו לעולם לא חטאנו, אז אנו יכולים להתקדם הלאה לאספקה המלאה והשלמה של אלוהים במחשבות שלנו.
האספקה הזו מופיעה בפיליפים ד, 6-8:
אַל תִּדְאָגוּ כִּי אִם בִּתְפִלָּה וּבְתַחֲנוּנִים עִם תּוֹדָה תָּבֹאנָה מִשְׁאֲלוֹתֵיכֶם לְכָל דָּבָר לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ וּשְׁלוֹם אֱלֹהִים הַנַּעֲלֶה עַל כָּל שֵׂכֶל יִנְצֹר אֶת לְבַבְכֶם וְאֶת מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ.
שימו לב לקטע הנפלא הזה: שלום אלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע. זה הפיתרון לסכנה של הוואקום שדיברתי עליה. אתה לא יכול להשאיר את הדעת שלך ריקה, בגלל שאם תעשה כך, לחץ והשפעות רעות ימצאו את דרכם פנימה. אתה חייב למלא את הואקום הזה בשלום של אלוהים והשלום של אלוהים ישמור על דעתך.
השלום יעמוד כמו חיל משמר עבורך, והוא ידאג ששום לחץ רע והשפעות רעות ימצאו את דרכם לתוך המחשבות שלך.
שאול ממשיך בפסוק הבא:
סוֹף דָּבָר אַחַי כָּל אֲשֶׁר הוּא אֱמֶת וְנִכְבָּד וְיָשָׁר וְטָהוֹר וְנָעִים וַאֲשֶׁר שָׁמְעוֹ טוֹב כָּל מַעֲשֵׂה צֶדֶק כָּל מַעֲשֵׂה שֶׁבַח עַל אֵלֶּה תָּשִׂימוּ לְבַבְכֶם.
כבר קראנו את ההבטחה הנפלאה — ושלום האלוהים הנשגב מכל שכל ינצור את לבבכם ואת מחשבותיכם במשיח ישוע. אבל חשוב לזכור שכדי שנוכל לדרוש את ההבטחה של אלוהים, אנחנו צריכים למלא את התנאים. אז בואו נבחן את התנאים של ההבטחה הזו:
התנאי ה-1: לדחות כל דאגה, חרדה. אל תדאגו לשום דבר. כל פעם שחרדה ממלאת את דעתך, תסרב לתת לה מקום. תענה לה: נצדקתי כאילו מעולם לא חטאתי."
אלוהים לא מחזיק כלום נגדי. יש לי שלום עם אלוהים. אלוהים לצידי. כל האמצעים של אלוהים נמצאים לרשותי. אני מסרב להיות בחרדה. זה לא הגיוני להיות בחרדה כי אני מאמין במה שישוע עשה עבורי.
התנאי ה-2: התפללו על הכל. הרבה פעמים, אין לנו שלום כי פשוט לא התפללנו. אנו נתקלים בבעייה או במצב מסויים ואנחנו מנסים להתמודד עם זה בעזרת האמצעים שיש בידינו, בלי תפילה ובלי לפנות לאלוהים בשביל החכמה שלו והאמצעים שלו שזמינים עבורינו ברגע שאנו מתפללים.
התנאי ה-3: תמיד תגיד תודה. זה הכרחי. זה לא מספיק להתפלל. אנו צריכים להתפלל לאלוהים ביחד עם הודייה. לב מלא הודייה הוא בד"כ לב מלא שלום. אבל בן אדם כפוי טובה לא יכול להכיר שלום אמיתי ומתמשך.
תנאי 4: לחשוב על הדברים הנכונים, ושאול אומר לנו מהם הדברים הנכונים: כל אשר אמת. ישנם דברים שהם אמת, ובכל זאת, לא כדאי לנו לחשוב עליהם כמו המגרעות והכשלונות של אנשים אחרים. עלינו לחשוב על כל אשר אמת, כל מה שנכבד, כל מה שישר, כל מה שטהור, כל מה שמלא נועם, כל אשר שמעו טוב, כל מעשה נעלה וכל דבר ראוי לשבח. תנו למחשבות שלכם להתמלא בדברים האלו.
יש ברשותכם את הכוח למקד את דעתכם במה שאתם רוצים. אתה יכול להתמקד במה שרע ושלילי או שאתה יכול להתמקד במה שטוב ובונה. תזכור שזה תהליך וזה לוקח זמן. אבל אם אתה תהיה נאמן להתמקד בדברים הנכונים, אלוהים יהיה נאמן להגן עליך עם השלום שלו. ואם אתה עדיין מתקשה, תזמין את רוח הקודש. אתה יכול לקרוא לו לעזרה. יכול להיות שעד עכשיו היית רגיל להאכיל את המחשבות שלך בשטויות ואתה מתקשה להשתחרר מזה. תבקש מרוח הקודש שיעזור לך לשנות את הרגלי התזונה של דעתך, ושיתן לך לטעום מהדברים הטובים שיש לו עבורך.
דרק פרינס ישראל 