כיצד להתמודד עם המוות?

הרשו לי להזכיר לכם פעם נוספת, שאחת הפגישות אותה לא תפספס היא הפגישה עליה אדבר עכשיו. 

4 צעדים שיאפשרו לך להגיע לפגישה עם המוות עם שלום, בטחון ושלווה

אם ברצונכם לעמוד מול המוות עם שלום, עם ביטחון, שלווה בלתי מעורערת, ישנם 4 דברים עיקריים שעליכם לעשות ואנחנו הולכים לפרט אותם כעת. קודם כל, עליכם להתמודד עם זה! עליכם להתמודד עם העובדה שאתם הולכים למות! אתם הולכים למות, אני הולך למות, כל אחד מאיתנו הולך למות. כל כך מעט מאיתנו באמת מוכנים למוות. מדהים לחשוב שאנשים יכולים לחיות את חייהם בידיעה הגמורה שהם ימותו בסופו של דבר, אך הם לעולם לא יערכו את ההכנות המתאימות לאירוע הבטוח הזה. אני לא מנסה להפחיד אף אחד מאיתנו עם העובדה הזו; זו פשוט המציאות. זה מאוד לא מציאותי לחיות את כל החיים האלה מבלי לערוך הכנות למה שבא בסוף החיים. בואו נראה מה לשאול השליח היה לומר על המוות. בפיליפיים א, 21:

כִּי הַמָּשִׁיחַ הוּא חַיָּי וְהַמָּוֶת רֶוַח־לִי.

הוא לא פחד ממות. הוא התמודד עם מציאות החטא, המשפט, הדרישות של אלוהים מחייו; ובגלל שהוא היה מוכן להתמודד עם העניינים האלה ועם נושא המוות, הוא עבר לסוג מסוים של מערכת יחסים עם אלוהים שבה לא היה עוד פחד, אלא תשוקה נלהבת להתשחרר מכבלי החיים הבשריים ולהיכנס למלוא הנכחות של אלוהים. וכל אחד מאיתנו שינהג כמו שאול יכול להשיג את השלווה הבלתי מעורערת הזו. אנחנו יכולים לומר כמו ששאול אמר, "הַמָּשִׁיחַ הוּא חַיָּי וְהַמָּוֶת רֶוַח־לִי." ברצוני רק להסביר לכם שאם אין ביכולתכם לומר, "המשיח הוא חיי," אינכם יכולים לומר גם, "המוות רוח לי." זהו זאת הדרישה הראשונה. התמודדו עם העובדה שאתם הולכים למות! תכננו לכך! התחברו לאלוהים דרך ישוע המשיח בדרך כזו שאין יותר הרשעה בחייכם, אין יותר פחד, אין יותר חוסר ביטחון.

זה מוביל לדרישה הבאה: תקבלו את ההצעה של אלוהים לסליחת חטאים, שלום, וחיי עולם. ברומים ה, 1, שאול אומר את הדברים הבאים:

לָכֵן אַחֲרֵי נִצְדַּקְנוּ בָאֱמוּנָה שָׁלוֹם לָנוּ עִם־הָאֱלֹהִים בַּאֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.

על ידי כך ששמנו את מבטחנו בקורבן של ישוע המשיח בעדנו, על ידי כך שנתנו לו לשאת את האשמה על החטא שלנו בכך שקיבלנו באמונה את הצדקה שלו שיוחסה לנו, אנחנו הוצדקנו. המשמעות של כך שנצדקנו היא שנעשינו צדיקים – כאילו מעולם לא חטאנו – מכיוון שקיבלנו צדקה שמעולם לא ידעה חטא – הצדקה של ישוע המשיח. ובצדקה הזו אני יכול לעמוד מול אלוהים, מוות ונצח, בלי לרעוד, בלי לפחד. יוחנן השליח אמר את הדברים הבאים באיגרת הראשונה שלו פרק ה, 13-11:

וְזֹאת הִיא הָעֵדוּת כִּי חַיֵּי עוֹלָם נָתַן לָנוּ הָאֱלֹהִים וְהַחַיִּים הָאֵלֶּה בִּבְנוֹ הֵמָּה׃ אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ הַבֵּן יֶשׁ־לוֹ הַחַיִּים וַאֲשֶׁר אֵין־לוֹ בֶּן־הָאֱלֹהִים אֵין לוֹ הַחַיִּים׃ זֹאת כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם לְמַעַן תֵּדְעוּן שֶׁחַיֵּי עוֹלָם לָכֶם הַמַּאֲמִינִים בְּשֵׁם בֶּן־הָאֱלֹהִים.

אלוהים העניק עדות לכל המין האנושי, שהוא נתן לנו חיי עולם. החיים האלה הם בבנו ישוע המשיח. אם אנחנו מקבלים את ישוע המשיח, בו אנחנו מקבלים חיי עולם. שימו לב שזה נאמר בזמן הווה: "אֲשֶׁר יֶשׁ־לוֹ הַבֵּן יֶשׁ־לוֹ הַחַיִּים." זה לא משהו שהולך לקרות אחרי המוות. זה משהו שקורה עכשיו במרחב הזמן הנוכחי. אם תשאירו את זה לאחרי המוות, זה יהיה מאוחר מידי. אתם צריכים לישב את העניין הזה עכשיו! אשר יש לו הבן יש לו החיים!

שימו לב, גם, למה שיש ליוחנן לומר בפסוק 13, "זֹאת כָּתַבְתִּי אֲלֵיכֶם לְמַעַן תֵּדְעוּן שֶׁחַיֵּי עוֹלָם לָכֶם הַמַּאֲמִינִים בְּשֵׁם בֶּן־הָאֱלֹהִים." זה לא נכתב רק כדי שנאמין. דרך האמונה אנחנו מגיעים לידיעה, יתכן ותאמר, "אני מאמין בישוע," אך אני רוצה לשאול אותך "האם אתה יודע?" התכלית של האמונה היא הידיעה ואלה מאיתנו שמאמינים – באופן בו אלוהים דורש מאיתנו להאמין בישוע המשיח, לא רק להאמין – אלא לדעת שיש לנו חיי עולם.

יש לנו את זה עכשיו. אנחנו לא מחכים לזה אחרי המוות ואנחנו יודעים שכאשר המוות בא, המוות אינו יכול לגעת או להרוס את חיי העולם האלה שכבר יש לנו בישוע המשיח.

 הדרישה השלישית היא שתקדישו את עצמכם כאן ועכשיו לשירות המשיח בעולם הזה. בשידורים הקודמים ציינתי שכולנו הולכים לעמוד כמאמינים לפני כיסא המשפט של המשיח לתת דין וחשבון על הדברים שעשינו בגופנו – טובים או רעים. כמו כן חשוב לזכור שיש רק שתי קטגוריות של דברים שאנחנו יכולים לעשות בחיים האלה. או שהם טובים או שהם רעים. אז אנחנו צריכים להקדיש את עצמנו למשיח בצורה כזו שכל מה שאנחנו עושים יהיה טוב – רצוי על אלוהים.

ציינתי גם שיש שלושה דברים שאנחנו צריכים לבדוק באותו הקשר: מניעים, ציות וגבורה. מהם המניעים שלנו? האם אנו פועלים מתוך מניעים אנוכיים? האם אנחנו מבקשים לספק שאיפות אנוכיות, האם אנחנ מבקשים לרצות את עצמנו, את כבוד עצמנו, או שאנחנו מונעים בכנות על ידי התשוקה לכבוד אלוהים – אלוהים הולך לבחון את המניעים שלנו יום אחד.

הדבר השני, הוא ציות. האם אנחנו משרתים את אלוהים על פי התנאים שלו, או שלנו? האם אנחנו מצייתים לדרישות הברורות שמופיעות בדברו, או שאנחנו מנסים ליצור לעצמנו סוג מסוים של דתיות שמתאימה לנו יותר מהדרישות של הכתובים? אנחנו הולכים להיבחן על עניין הציות.

ובנוסף, גבורה. האם אנחנו משרתים את אלוהים בכוחותינו, או על ידי הגבורה שלו? האם איפשרנו לרוח הקודש להיכנס לתמונה ולקחת שליטה מלאה עלינו, להניע ולהעצים אותנו, ולאפשר לנו לשרת את אלוהים בדרך שהיא מקובלת עליו?

כעת אנחנו מגיעים לדרישה הרביעית. לשם כך דרושה קצת אולי יותר הסברה, אבל זה מאוד חשוב. הדרישה הרביעית היא לאפשר לאלוהים לגמול אותנו מענייני הזמן הנוכחי. אני רוצה לקרוא לכם קטע מספר ישעיה, פרק מ, פסוקים 8-6:

קוֹל אֹמֵר קְרָא, וְאָמַר [זה הנביא:] "מָה אֶקְרָא?" [וזה המסר:] כָּל־הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל־חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה׃ יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ; אָכֵן חָצִיר הָעָם׃ יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ; וּדְבַר־אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם.

עד כמה נכון התיאור הזה של החיים. אנחנו מוקפים בדברים יפים. אנחנו מוקפים באנשים שאנחנו אוהבים. יש כל כך הרבה מה לאהוב ולהעריך, אף כל פי כן, כל מה שאנחנו רואים זה כציץ השדה – כולל אותנו. זה פורח ומלבלב בבוקר, נובל בשקיעה. זה סוג החיים שיש לנו. כאלה אנשים אנחנו. ונאמר בפסוק שצוטטנו שזה יבש ונובל כי רוח אלוהים נשבה בו. זה גורם לך לתהות מה המשמעות של כל זה. אלוהים מעניק יופי לעולם הזמני הזה ואז הוא גורם לו לנבול. מדוע? משום שאלוהים רוצה שאנחנו נדע מהו יופי. הוא רוצה שנכיר את היופי שהוא יכול להפיק, אבל הוא לא רוצה שנרגיש לגמרי בבית בעולם הזה. אז הוא מעורר את החושים שלנו ליופי, וההוקרה שלנו ליופי בכל מה שטוב, ואז הוא גורם ליופי הזמני של העולם הזה לנבול על מנת שאנו נמקד את ליבנו ביופי שהוא מעבר לעולם הזה ובעולם הבא. אז אלוהים גומל אותנו מענייני הזמן הנוכחי. בראשונה לקורינתיים טו, 19, שאול אומר את הדברים הבאים:

וְאִם־בַּחַיִּים הָאֵלֶּה בִּלְבַד בֹּטְחִים אֲנַחְנוּ בַּמָּשִׁיחַ אֲמֵלָלִים מִכָּל־אָדָם אֲנָחְנוּ.

התקווה שלנו במשיח אינה פוסקת כשהחיים האלה מסתיימים. היא נעשית יותר ויותר בהירה במשך הנצח. ובקולוסיים ג, 4-1, שאול אומר:

לָכֵן אִם־קַמְתֶּם עִם־הַמָּשִׁיחַ בַּקְּשׁוּ אֵת אֲשֶׁר לְמָעְלָה אֲשֶׁר הַמָּשִׁיחַ ישֵׁב שָׁם לִימִין הָאֱלֹהִים׃ אֵת אֲשֶׁר לְמַעְלָה יֶהְגֶּה לְבַבְכֶם לֹא אֶת־אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃ כִּי־מַתֶּם וְחַיֵּיכֶם צְפוּנִים עִם־הַמָּשִׁיחַ בֵּאלֹהִים׃ בְּעֵת הִגָּלוֹת הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הוּא חַיֵּיכֶם גַּם־אַתֶּם תִּגָּלוּ עִמּוֹ בְּכָבוֹד.

חשוב שנזכור – שהגמול החשוב ביותר של המאמין נמצא מעבר לזמן הנוכחי. זה קורה כאשר החיים האמיתיים שלנו, אשר הם של ישוע, התגלו בכבודם ובמלואם. זה עדיין לפנינו, מעבר לקבר. ולסיום הרשו לי לקרוא לכם את דברי איוב מפרק ה, פסוק 26:

תָּבוֹא בְכֶלַח אֱלֵי־קָבֶר; כַּעֲלוֹת גָּדִישׁ בְּעִתּוֹ.

המוות לא חייב להיות תאונה, משהו שמגיע שלא בעיתו, או בטרם עת, משהו שאינך ערוך לקראתו. אם אתה חי ברצון של אלוהים, אתה יכול להגיע למוות כמו תבואה שקצרו אותה בעיתה, ואלוהים יאסוף אותך אליו בזמן המתאים.

אנחנו יכולים סתם למות, או שאלוהים יכול לקצור אותנו בעיתו. חשוב לזכור שאנחנו לא חייבים למות חולים. ישנם מעט מאוד מאמינים בכתובים שמתועד שהם מתו חולים. אתה מת לא מכיוון שאתה חולה, אלא בגלל שאלוהים קצר אותך, אם אתה חי בדרך בה הכתובים מורים.

עוד שידורים מהסדרה הזו באתר: http://www.dpi.co.il

מתוך ספרו של דרק פרינס "ניצחון על המוות". להזמין בחינם את הספר, שלחו מייל לכתובת: dprinceblog@gmail.com

אמון באלוהים חלק ג'

הביטול של תוצאות הגירוש מגן עדן

ישועתנו מחטא אינה שלמה עד שכל תוצאות הגירוש מגן עדן בוטלו, ונוצר בנו אמון. ייתכן שזה לא יקרה עד שנעבור בחינות רבות. חשוב שתמיד נזכור את המטרה של אלוהים עבורנו: לייצר בנו ביטחון בלתי מעורער באמינות המוחלטת שלו.

ישוע סיפק עבורנו דוגמה מצויינת לאמון. על מנת להשלים את התכנית של אלוהים, אביו לחייו, הוא נמסר לאנשים מרושעים ואכזרים שלא הכירו את אלוהים. הם לעגו לו, ירקו עליו, צלפו בו, הפשיטו אותו מכל בגדיו ונעצו בגופו מסמרים כדי לתלות אותו על צלב. הוא זעק בקול גדול,

אֵלִי אֵלִי לְמָה שְׁבַקְתָּנִי וְהוּא אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי.
(מתי כז, 46)

תוך כדי כל הסבל שלו, אמונו באלוהים לא חדל. בנשמתו האחרונה הוא הפקיד את רוחו בידי אלוהים.

ניצחון על המוות

ישוע לקח את הניצחון מידי המוות

על־ידי נצחונו, ישוע אף הסיר את עוקץ המוות. כעת המוות משרת את המטרות של אלוהים, אויב מובס שממתין להשמדה. ברומים ח, שאול חוזר לנושא הזה עם מילים פיוטיות:

מִי יַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלֹהִים הֲצָרָה אוֹ מְצוּקָה אוֹ מַשְׂטֵמָה אוֹ רָעָב אִם עֶרְיָה אוֹ סַכָּנָה אוֹ חָרֶב׃ כַּכָּתוּב כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. אֲבָל בְּכָל אֵלֶּה גָּבַרְנוּ מְאֹד עַל־יְדֵי הָאֹהֵב אֹתָנוּ׃ וּבָטוּחַ אֲנִי שֶׁלּא הַמָּוֶת וְלֹא הַחַיִּים לֹא מַלְאָכִים וְלֹא שְׂרָרוֹת וְלֹא גְבוּרוֹת לֹא הַהוֶֹה וְלֹא הֶעָתִיד, לֹא הָרוֹם וְלֹא הָעֹמֶק וְלֹא כָל בְּרִיָּה יוּכְלוּ לְהַפְרִידֵנוּ מֵאַהֲבַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִיא בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדֹנֵינוּ.
(רומים ח, 35־39)

לאור נצחון המשיח על המוות, ברצוני להצביע על כמה מהבטחותיו של ישוע שהוכרזו בציפייה לנצחונו. הביטוי “אמן אמן אני אומר לכם” משמש כהקדמה להכרזה בעלת סמכות עליונה.

אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם הַשֹּׁמֵעַ דְּבָרַי וּמַאֲמִין לְשֹׁלְחִי יֶשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וְלֹא יָבֹא בַּמִּשְׁפָּט כִּי עָבַר מִמָּוֶת לַחַיִּים.
(יוחנן ה, 24)

שימו לב שישוע מדבר גם עם תלמידיו בלשון עבר, “… כִּי עָבַר מִמָּוֶת לַחַיִּים”. לא מדובר על אירוע עתידי. כאשר האמנו במוות ובתקומה של ישוע, עברנו (בעבר) מהמוות אל החיים. המוות כבר לא מושל בנו. המוות אינו יכול לתבוע מאיתנו דבר. המוות בסך הכול הופך להיות שער לחיים חדשים.

ביוחנן ח, 51־52, בטחוננו בכך מתחזק בעקבות דברי ישוע עצמו:

אָמֵן אָמֵן אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אִם יִשְׁמֹר אִישׁ אֶת דְּבָרִי לֹא יִרְאֶה מָּוֶת לָנֶצַח… אִם יִשְׁמֹר אִישׁ אֶת דְּבָרִי לֹא יִטְעַם מָוֶת לָנֶצַח.

אתם מאמינים לזה? זאת הבטחה מפי ישוע. הוא לא אומר שלא נחווה מוות גופני, אולם הוא אומר ששני המלאכים, מוות ואחריו שאול, אינם יכולים לתבוע דבר מאיתנו. הם הורחקו מאיתנו באמצעות השם של ישוע שנקרא עלינו והדם שלו. לכן ברגע שנמות, איננו עתידים לרדת לעולם אחר, למלכות חשוכה, אלא נעלה למעלה היישר לנוכחותו של אלוהים. זה מה שיקרה אותנו בעקבות המוות והתקומה של ישוע.

כך היה גם עם סטפנוס, כשסקלו אותו למוות בברית החדשה:

וַיֹּאמֶר: “הִנְנִי רֹאֶה אֶת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחִים וְאֵת בֶּן הָאָדָם נִצָּב לִימִין הָאֱלֹהִים!”… וַיִּסְקְלוּ אֶת אִסְטְפָנוֹס וְהוּא מְשַׁוֵּעַ וְאֹמֵר: “אֲדֹנִי יֵשׁוּעַ קַבֵּל אֶת רוּחִי.” וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו וַיִּזְעַק קוֹל גָּדוֹל: “יְהוָֹה אַל תִּשְׁמֹר לָהֶם אֶת הַחֵטְא הַזֶּה.” וַיְהִי אַחֲרֵי דַבְּרוֹ כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּישָׁן.
(מעשי השליחים ז, 56, 59־60)

זכרו כי הכתובים מקפידים מאוד בבחירת המילים. ככלל, הכתובים אינם אומרים שהמאמינים מתו, אלא כתוב שהם “ישנים”. עבור המאמינים בברית החדשה, המוות מהווה שינה זמנית מתוכה הם עתידים להתעורר בבוקר התקומה.

לאחר המוות: ניצחון על כל האויבים

אויב המוות

ניצחונו של ישוע על הצלב מבטיח לנו ניצחון על כל אויבינו, במיוחד על המוות. כל דת או אמונה שאינה מציעה פתרון הולם למוות לא עונה על הצורך העמוק ביותר של המין האנושי. אני מאמין שהאמונה במשיח היא האמונה היחידה שמצליחה לתת מענה לשאלה הזו, בעקבות תקומתו של המשיח.

וַתְּהִי עָלַי רוּחַ בְּיוֹם הָאָדוֹן וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל גָּדוֹל כְּקוֹל שׁוֹפָר. וַיֹּאמֶר אֲנִי הָאָלֶף וַאֲנִי הַתָּו הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן וְאֵת אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה כְּתֹב עַל סֵפֶר וּשְׁלָחֵהוּ אֶל הַקְּהִלּוֹת אֲשֶׁר בְּאַסְיָא לְאֶפְסוֹס וְלִזְמִירְנָא וּלְפַרְגְּמוֹס וּלְתִיאֲטִירָא וּלְסַרְדִּיס וּלְפִילָדֶלְפִיָּא וּלְלוּדְקְיָא. וָאֵפֶן לִרְאוֹת אֶת הַקּוֹל הַמְדַבֵּר אֵלָי וַיְהִי בִּפְנוֹתִי וָאֵרֶא שֶׁבַע מְנֹרוֹת זָהָב, וּבְתוֹךְ שֶׁבַע הַמְּנֹרוֹת דְּמוּת בֶּן אָדָם לָבוּשׁ מְעִיל וְחָגוּר אֵזוֹר זָהָב עַל לִבּוֹ. וְרֹאשׁוֹ וּשְׂעָרוֹ לְבָנִים כְּצֶמֶר צַחַר כַּשָּׁלֶג וְעֵינָיו כְּלַבַּת אֵשׁ, וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל צְרוּפוֹת בַּכּוּר וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים, וּבְיַד יְמִינוֹ שִׁבְעָה כוֹכָבִים וּמִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב פִּיפִיּוֹת חַדָּה וּפָנָיו כַּשֶּׁמֶשׁ הַמֵּאִיר בִּגְבוּרָתוֹ.וָאֵרֶא אוֹתוֹ וָאֶפֹּל לְרַגְלָיו כְּמֵת וַיָּשֶׁת עָלַי יַד יְמִינוֹ וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא אֲנִי הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן וְהֶחָי.
(חזון יוחנן א, 10־17)

איזו תמונה! זהו הנציג שלנו, הראש שלנו, האחד שמת עבורנו ושילם את המחיר עבור חטאינו. תודה לאלוהים שהוא לא נותר מת, לא נותר בקבר. אלוהים הקים אותו והעלה אותו השמימה והציב אותו לימינו, בכס מלכותו. שם הוא קיבל את הכבוד הראוי לו כבנו היחיד של אלוהים, כבוד של מנצח, כבוד של שליט. התיאור של המשיח שהוקם מלא בכבוד: רֹאשׁוֹ וּשְׂעָרוֹ לְבָנִים כְּצֶמֶר צַחַר כַּשָּׁלֶג וְעֵינָיו כְּלַבַּת אֵשׁ… מַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחשֶׁת קָלָל צְרוּפוֹת בַּכּוּר… קוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים… מִפִּיו יוֹצֵאת חֶרֶב פִּיפִיּוֹת חַדָּה…

חשוב לזכור שלפני התקומה, יוחנן השליח הניח את ראשו בחיק ישוע. הוא היה קרוב אליו מאוד. אף על פי כן, כאשר גבורת המשיח שהוקם וקיבל כבוד מאלוהים האב התגלתה בפניו, היא כיסתה אותו והוא נפל כמת. ניתן לקבל מאירוע זה מושג כלשהו על מידת הגבורה והפאר שעטפה את המשיח שהוקם.

מוות ושאול

וָאֱהִי מֵת וְהִנְנִי חַי לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים אָמֵן וּבְיָדִי מַפְתְּחוֹת שְׁאוֹל וָמָוֶת.

מה זה שאול ומוות?

ראשית, מוות אינו מצב פיזי בלבד. לא מדובר בהפרדת הנפש מהגוף הפיזי בלבד. המוות והשאול הם מלאכים מרושעים, נציגי השטן, שליטים בממלכה חשוכה. בהמשך ההתגלות של יוחנן באי פטמוס ישנו תיאור בהיר לכך:

וָאֵרֶא וְהִנֵּה סוּס יְרַקְרַק וְהָרֹכֵב עָלָיו שְׁמוֹ מָוֶת, וּשְׁאוֹל יוֹצֵאת לְרַגְלָיו וַיִּנָּתֵן לָהֶם שָׁלְטָן עַל רְבִיעִית הָאָרֶץ לְהָמִית בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר וּבְחַיַּת הָאָרֶץ.
(חזון יוחנן ו, 8)

לפיכך אנו רואים שמוות ושאול הם אישיויות שמייצגות את השטן, פקידים בממלכתו החשוכה והמרושעת. המוות תובע את גופותיהם של בני־האדם; שאול תובע את נפשותיהם. בזמן שחלף בין מותו לתקומתו, ירד ישוע לתחומי השליטה של המוות והשאול, הפשיט אותם מסמכויותיהם ולקח את מפתחותיהם.

כאשר הוא הופיע בפני יוחנן, הוא אמר, בְיָדִי מַפְתְּחוֹת שְׁאוֹל וָמָוֶת. כמה משמעותי עבורנו לדעת שהמפתחות האלה מונחות בידי ישוע!

עלינו לדעת שהמוות כבר הובס, אולם טרם הושמד. שאול מספר לנו בראשונה לקורינתים טו, 25־26:

כִּי הוּא מָלֹךְ יִמְלֹךְ עַד כִּי יָשִׁית אֶת כָּל אֹיְבָיו תַּחַת רַגְלָיו. וְאַחֲרוֹן הָאֹיְבִים אֲשֶׁר יִכָּחֵד הוּא הַמָּוֶת.

מכאן אנו לומדים שהמוות הובס אולם טרם הושמד. בינתיים, ישוע כבר הסיר את עוקץ המוות — בעיית החטא.

כִּי מַה שֶּׁעַתָּה סוֹפוֹ לְכִלָּיוֹן יִלְבַּשׁ אַל כִּלָּיוֹן וּמַה שֶּׁעַתָּה סוֹפוֹ לָמוּת יִלְבַּשׁ אַל מָוֶת. וּמַה שֶּׁעַתָּה סוֹפוֹ לְכִלָּיוֹן כְּשֶׁיִּלְבַּשׁ אַל כִּלָּיוֹן וּמַה שֶּׁעַתָּה סוֹפוֹ לַמָּוֶת כְּשֶׁיִּלְבַּשׁ אַל מָוֶת אָז יָבֹא דְּבַר הַכָּתוּב בֻּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח׃ אַיֵּה עָקְצְךָ הַמָּוֶת אַיֵּה נִצְחוֹנֵךְ שְׁאוֹל׃ עֹקֶץ הַמָּוֶת הוּא הַחֵטְא וְכֹחַ הַחֵטְא הִיא הַתּוֹרָה. אֲבָל תּוֹדוֹת לֵאלֹהִים אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ הַנִּצָּחוֹן עַל־יְדֵי אֲדֹנֵינוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ.
(פסוקים 53־57)

זיכוי בבית דין אלוהי

כיצד להיות בטוחים בצדקתינו בעולם הבא

על-פי כתבי התנ"ך והברית החדשה, זוכינו מכל אשמה על-ידי המוות המכפר של ישוע על הצלב (ר' ישעיהו נג). נעשינו לצדיקים מוחלטים בצדקתו (לא בצדקתינו). ברצוני להדגיש את המילה מוחלטים — לא חלקיים, אלא מוחלטים. חשוב להבין שהזיכוי שלנו מאשמה אינו תלוי במעשינו אלא בתקומת המשיח. שאול מדגיש את זה בראשונה לקורינתים טו, 17:

וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם הֶבֶל אֱמוּנַתְכֶם וְעוֹדְכֶם בְּחַטֹּאתֵיכֶם.

הזיכוי שלנו תלוי בתקומה של ישוע. כאשר אלוהים הקים את ישוע, הוא אף הצדיק אותו מכל אשמה. שני בתי־משפט גזרו עליו מות — בית־המשפט הרומי החילוני ובית־הדין הדתי של הסנהדרין שפעל בימיו. על־ידי התקומה, אלוהים הפך את ההחלטות הלא־צודקות של בתי־המשפט הארציים וזיכה את ישוע. בזה הוא גם הושיט את צדקתו של ישוע לכל מי שיזדהה איתו בתקומתו. זה נאמר בבירור באיגרת השנייה לקורינתים ה, 21:

כִּי אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדַע חֲטָאָה אֹתוֹ עָשָׂה לַחֲטָאָה בַּעֲדֵנוּ לְמַעַן נִהְיֶה בּוֹ אֲנַחְנוּ לְצִדְקַת אֱלֹהִים.

מישהו כבר שילם את המחיר לחרות עבורנו

ישוע נעשה לחטא בעקבות חטאינו ושילם את מלוא המחיר עבורם כדי שאנו, באמצעות אמונה, נזדהה איתו בצדקתו אשר הוכח כי היה ראוי לה על־ידי תקומתו. על־ידי כך הוצדקנו לחלוטין גם אנו, מפני שהצדקה שקיבלנו דרך האמונה בתקומת המשיח היא צדקה שלא ידעה חטא מעולם. זאת הצדקה היחידה שתתקבל בשמים.

חיים אחרי המוות

אברהם אבינו היווה דוגמה אישית

הוּא לֹא חָדַל מֵאֱמוּנָה וְלֹא פִּקְפֵּק בְּהַבְטָחַת אֱלֹהִים, אֶלָּא הִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ וְנָתַן כָּבוֹד לֵאלֹהִים, בִּהְיוֹתוֹ בָּטוּחַ לַחֲלוּטִין כִּי אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם.
(רומים ד, 20־21)

אברהם היה משוכנע לחלוטין שיש בכוחו של אלוהים לקיים את הבטחתיו. מה איתכם? האם אתם משוכנעים שלאלוהים גבורה לקיים את הבטחותיו? שאול ממשיך ומצטט מספר בראשית דברים אודות אברהם:

לָכֵן נֶחְשְׁבָה לוֹ זֹאת לִצְדָקָה. וְלֹא לְמַעֲנוֹ בִּלְבַד נִכְתַּב שֶׁנֶּחְשְׁבָה לוֹ, כִּי אִם גַּם לְמַעֲנֵנוּ; וְהִיא עֲתִידָה לְהֵחָשֵׁב לָנוּ הַמַּאֲמִינִים בְּמִי שֶׁהֵקִים אֶת יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ מִן הַמֵּתִים, הוּא אֲשֶׁר נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְנוּ.
(רומים ד, 22־25)

אלוהים מקים אותנו מהמתים

כששאול מתייחס לדוגמה של אברהם, הוא מכוון גם אלינו, המאמינים בברית החדשה. אם נאמין כפי שהאמין אברהם, זה ייחשב לנו לצדקה. בפסוק האחרון כתוב, ש“נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְנוּ”. כלומר הוצדקנו ואנחנו נחשבים צדיקים, מפני שהאמנו שישוע קם מהמתים.

אברהם הוא דוגמה לאדם שהמשיך להאמין בקיום הבטחת אלוהים למרות אכזבות ונסיבות קשות. גם אנו, כמאמינים, נדרשים להפעיל את אותו סוג של אמונה בנוגע למותו ותקומתו של המשיח.

2 היבטים לפעולת ההצדקה:

1. במותו שילם המשיח את המחיר המלא והסופי עבור חטאינו. אלוהים הוא אלוהי צדק, ועל־פי דרישות הצדק שלו, חטאינו גבו מחיר הולם — עונש ראוי.
2. הצדק של אלוהים קיבל מענה במותו של ישוע בעבור פשעינו על הצלב, הוא נשא את העונש שהגיע לנו. אלוהים אינו מתפשר על הצדק שלו כאשר הוא סולח לנו עבור חטאינו, מפני שישוע שילם את מלוא המחיר ונענש על חטאינו, כנציג הראוי שלנו.

מה קורה לאחר התקומה מהמתים?

נבואת הושע

לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל יְהוָה כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ. יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו.
(הושע ו, 1-2)

הושע מנבא על־ידי רוח הקודש שכל המאמינים יזדהו עם ישוע בחוויית התקומה ביום השלישי. לאחר מכן הוא ממשיך:

וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְהוָה כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ, כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ.
(הושע ו, 3)

הושע ממשיך ומבאר מה יקרה בעקבות תקומת המשיח, אולם ההתגלות הזו נועדה אך ורק למי שממשיך ורודף לדעת את אלוהים. היא לא נועדה לאלה שמסתפקים בעלעול שטחי בכתובים, אלא לאלה שקוראים את הכתובים עם לב וראש פתוחים, ודורשים את האמת שאלוהים מבקש לחשוף בפנינו.

נבואות שמתייחסות לתקומת המתים (חלק ג')

נבואת הושע

הנבואה בהושע מיוחדת בכך שהיא מסופרת בגוף ראשון רבים, ולא יחיד. הושע מדבר בגוף ראשון, אולם לא ביחיד — “אני”, אלא ברבים — “אנחנו”. לפני שניגש לניתוח הפיסקה מהושע, ברצוני לומר שלפי דעתי שאול התייחס לפיסקה זו בדברים שכתב באיגרת הראשונה לקורינתים טו, 3־4:

כִּי רֵאשִׁית כָּל דָּבָר מָסַרְתִּי לָכֶם מַה שֶּׁקִּבַּלְתִּי כִּי הַמָּשִׁיחַ מֵת לְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ כַּכָּתוּב׃ וְנִקְבַּר וְהוּקַם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּכָּתוּב…

שימו לב למשפט החותם: “וְנִקְבַּר וְהוּקַם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּכָּתוּב…” שאול מדגיש קודם כול שישוע קם ביום השלישי, ואחרי זה אומר שתקומתו ביום השלישי הייתה התגשמות של נבואה תנ”כית, “כַּכָּתוּב”. הפסוקים הללו מייחסים חשיבות רבה לעובדה שישוע קם ביום השלישי. לכן נשאלת השאלה החשובה: איזו נבואה תנ”כית התגשמה כאשר ישוע קם ביום השלישי? פסקה אחת שמדגישה את היום השלישי נמצאת בספר הושע ו, 1־2:

לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל יְהוָה כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ. יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו.

שימו לב לאופן בו הנביא מדגיש את הדברים: יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ… זה בדיוק מה שקרה לישוע: אחרי יומיים אלוהים הקים אותו. אלוהים הקים אותו ביום השלישי מהקבר.

למרות זאת, מה שמיוחד בפיסקה זו, הוא השימוש של הושע בגוף ראשון רבים: "…יְחַיֵּנוּ… יְקִמֵנוּ…" במילים אחרות, למרות שנבואה זו מתייחסת באופן ספציפי לישוע, היא אינה מוגבלת רק אליו. עניין זה משקף עיקרון חשוב: נבואות התנ”ך אינן מנבאות רק עובדות יבשות, אלא גם את ההשלכות הרוחניות של דבר הנבואה. העיקרון הזה בולט במיוחד בנבואה זו של הושע.

הושע מנבא תחילה שתקומתו של ישוע תתרחש ביום השלישי. אולם מעבר לכך, הוא רומז שתקומתו של ישוע תהיה גם תקומתנו. אנחנו, המאמינים, שמזדהים עם ישוע ותקומתו.

 

 

 

 

 

נבואות שמתייחסות לתקומת המתים (חלק ב')

אֲשֶׁר הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת תָּשׁוּב תְּחַיֵּינִי, וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי. תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי.
(תהילים עא, 20־21)

הפיסקה הזו חוזה צעד אחר צעד, שלב אחר שלב, את אשר חווה ישוע. ראשית נתבונן בסדר האירועים שתוארו במזמור שלעיל.

"הִרְאִיתַנִי צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת."
אין כל ספק שזה התרחש בחיי ישוע: כשנשפט ונדחה על־ידי בני עמו, כשהרומים צלפו בשוט על גבו, וכמובן, כשהוא מת על הצלב.

"תָּשׁוּב תְּחַיֵּינִי וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי."
הדברים האלה מתארים 2 אירועים במקביל: נפשו של ישוע שהושבה משאול, וגופו שיצא מהקבר. זאת אחת הנבואות הבהירות ביותר בכל כתבי התנ”ך אודות התקומה הפיזית של המשיח.

כתוב, "מִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי." אולם לפני זה היה על אלוהים להחיות אותו, להשיב אותו לחיים. אחר־כך הוא גם העלה אותו מהקבר. זה מופיע בסדר מקביל לאופן בו תועדו האירועים האלה בברית החדשה.

בהמשך, לאחר התקומה, משורר התהילים ממשיך ואומר, "תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי." אחרי סבלותיו, מותו ותחייתו, ישוע חווה גדוּלה ונחמה בלתי רגילים. שוב, בברית החדשה מתועד בדיוק כיצד הדברים התממשו בחייו של ישוע. לא רק שאלוהים הקים אותו מן המתים, אלא הוא העלה אותו לשמים והושיבו לימינו. אלוהים בהחלט "הרב את גדולתו".

הברית החדשה מצהירה שישוע הורם “מִמַּעַל לְכָל שְׂרָרָה וְשָׁלְטָן וּגְבוּרָה וּמֶמְשָׁלָה וְכֹל הַנִּקְרָא בְשֵׁם לֹא בָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְבַד כִּי אִם גַּם בָּעוֹלָם הַבָּא…וַיָּשֶׁת כֹּל תַּחַת רַגְלָיו”, כולל מלאכים, שלטונות וכוחות. (ר’ אפסים א, 20־23; רומים ח, 38־39.) בהחלט רבתה גדולתו, ומשורר התהילים ממשיך לאמור, "וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי."

לא רק שישוע קיבל מעמד של שלטון־על וכבוד ביֵקום, אלא הוא גם נוחם כאשר הוא הושב לחיק אביו, לאחר שנותק ממנו בייסורי המוות.

נוכל לסכם זאת בשתי אמירות:

1. ישוע סבל צרות רבות ורעות אולם הוא שב לחיים.
2. הוא עלה מתהומות הארץ ושב למקום של כבוד לימין האלוהים.