בחינה או תוכחה? – חלק ב'

התוכחה של אלוהים

אנשים רבים סבורים כי מרגע שהאמינו במשיח, הם פטורים מתוכחה, במיוחד אם האמינו כבר זמן רב. אין שום בסיס לגישה הזו בכתובים. למאמינים כאלה, נכתבה אזהרה חמורה באיגרת אל העברים:

וַתִּשְׁכְּחוּ נִחוּמֵי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם כְּדַבֵּר אֶל בָּנִים לֵאמֹר מוּסַר יְהוָֹה בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָֹה יוֹכִיחַ יַכְאִב אֶת בֵּן יִרְצֶה. אִם מְקַבְּלִים אַתֶּם מוּסָר דְּעוּ כִּי כְאָב עִם בָּנָיו מִתְנַהֵג אֱלֹהִים עִמָּכֶם כִּי מִי הַבֵּן אֲשֶׁר אָבִיו לֹא יְיַסְּרֶנּוּ. וְאִם תִּהְיוּ בְאֵין מוּסָר אֲשֶׁר הָיָה מְנָת כֻּלָּם אָז מַמְזְרִים אַתֶּם וְלֹא בָנִים.
(אל העברים יב, 5-8)

משה רבנו קיבל תוכחה

בהקשר הזה, אלוהים הביא לתשומת ליבי את יחסיו עם משה. משה היה בן 80 כאשר אלוהים הסמיך אותו לשוב למצרים ולפדות את עם ישראל מבית עבדים. אולם כאשר משה היה בדרכו חזרה למצרים, אלוהים פגש אותו וביקש להרוג אותו! (ר' שמות ד, 24-26.)

מדוע נדרשה תוכחה שכזו? בגלל אי הציות של משה. משה לא קיים את ברית המילה, שעשה אלוהים עם אברהם וצאצאיו. (ר' בראשית יז, 9-14.) רק לאחר שמשה שב לאלוהים ומל את בנו, חס אלוהים על חייו והתיר אותו להמשך דרכו. אלוהים העדיף להרוג את משה מאשר לאפשר לו להמשיך בתפקידו בגישה של אי ציות. מעמדו כמנהיג לא פטר אותו מתוכחתו של אלוהים. להפך, הוא נשא ביתר אחריות. עבורי, כעת שאני בן 82, המסר הזה רלוונטי. אינני יכול לצפות לסיים את המשימה שלשמה אלוהים הסמיך אותי אם אני מפנה מקום לאי ציות בחיי. כאשר אנו עובדים את אלוהים, עלינו להכניע את עצמנו תחתיו ולהתפלל את תפילת דוד בתהילים קלט, 23-24:

חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי; בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי, וּרְאֵה אִם דֶּרֶךְ עֹצֶב בִּי; וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם.

אלוהים יגלה לנו בסופו של דבר כיצד להגיב. עצם התגובה שלנו לתוכחה חשובה מאוד לאלוהים; התגובה המתבקשת לבחינה הינה להמשיך להחזיק מעמד באמונה. אם במקום לשוב לאלוהים, ננסה להחזיק בעמדנו, אנו אשמים בחוסר רגישות ועקשנות. זה כמו להתנגד לשטן במקום להכנע לאלוהים. שורש הבעייה באופי האדם שנוהג כך הינו גאווה.

אשתי רות ואני נוהגים להתפלל ממזמור יט:

שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין; מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי.
גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל יִמְשְׁלוּ בִי אָז אֵיתָם; וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב.
(מזמור יט, 13-14)

הגעתי לידי הבנה כי "נסתרות" אינן סודות שאנו שומרים מאנשים אחרים או מאלוהים, אלא סודות שאנו בעצמנו איננו מבינים. כלומר, פגמים באישיותנו שאיננו מזהים. דוד גם קורא לזה "זדים", כלומר, חטאים שאנו מבצעים כאשר איננו מבינים שחטאנו.

לעתים קרובות, אלוהים לא יגלה לנו חטאים כאלה לפני שנחליט בעצמנו להפריד זמן מיוחד כדי להכנע לפניו ולהזמין אותו לחפש פגמים באופיינו ולחשוף בפניו את המניעים הפנימיים ביותר שלנו. אם אנו מאפשרים לאלוהים לחפש בלבבנו במלוא הכנות והוא אינו מצביע על שגיאה כלשהי, סביר להניח שאנו חווים בחינה ולא תוכחה.

פדות מבית עבדים, אגודת אזוב ודם השה

פדויים מבית עבדים

יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְהוָה, אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר.
תהילים קז, 2

משלתי את המשל הבא לפני קבוצת מאורים פולינזים (ילדים מניו זילנד), שידועים במלאכת חריטת עץ, כדי להמחיש להם את המחיר שישוע שילם לפדות אותנו מחטאינו.

ילד אחד חרט בעץ ספינה יפיפייה. הוא הלך לים להשיט את הספינה שחרט, אולם הגלים סחפו את הספינה הקטנה לים הפתוח. הילד נאלץ לשוב לביתו בלי ספינתו.

לאחר זמן מה, הגלים שוב שטפו את הספינה חזרה אל החוף. איש אחד מצא אותה והבחין ביופייה. הוא החליט למכור אותה לחנות. בעלי החנות ניקו אותה והציגו אותה למכירה בחלון הראווה.

הילד הבחין בספינתו עומדת למכירה בחלון הראווה. הוא היה בטוח שזו הספינה שהוא עצמו עשה. יחד עם זה, לא הייתה לו שום דרך להוכיח את בעלותו. הוא הבין שאם הוא רוצה לקבל בחזרה את הספינה שלו, הוא ייאלץ לשלם עבורה את המחיר שבעל החנות מבקש.

הילד עבד בעבודות רבות כדי להרוויח את הכסף שנדרש לו כדי לקנות בחזרה את ספינתו. הוא שטף מכוניות, ניקה בתים ועבד בכל מה שבא ליד. כאשר הוא צבר מספיק כסף, הוא הלך לחנות וקנה את ספינתו. הוא החזיק אותה בידיו, חיבק אותה ואמר, את שייכת לי! עשיתי אותך וקניתי אותך!

תדמיינו את עצמכם במקום הספינה. ייתכן שאתם מרגישים נחותים ובזויים; ייתכן שאתם מהרהרים אם לאלוהים אכפת בכלל מכם. האדון אומר לכם, אתם שייכים לי כפליים. עשיתי אתכם וקניתי אתכם; אתם שייכים לי לגמרי.

כך בני ישראל ירגישו אחרי 400 שנה של עבדות במצרים, וכל כל אחד מאיתנו מרגיש אחרי שנים של חטא וניתוק מאלוהים.

מבית עבדים לבית המלך

אלוהים פדה אותנו על מנת שלא נהיה עוד ביד השטן אלא ביד האדון ישוע.

לָתֵת תּוֹדָה לְאָבִינוּ הַמְזַכֶּה אֹתָנוּ בְּחֵלֶק נַחֲלַת הַקְּדשִׁים בָּאוֹר. אֲשֶׁר הוּא חִלְּצָנוּ מִמֶּמְשֶׁלֶת הַחשֶׁךְ וְהֶעֱבִירָנוּ לְמַלְכוּת בֶּן אַהֲבָתוֹ.
(קולוסים א, 12-13)

זאת עובדה שאלוהים שחרר אותנו משלטון החושך, כלומר מממלכת השטן, והעביר אותנו לממלכת המשיח. לכן יש לנו פדות, חטאינו נסלחו. איננו שוהים בשטח השטן ואיננו תחת מרותו. לעומת זאת, מי שאינו מאמין, מי שדוחה את המשיח, הסוררים ואלה שאינם מצייתים, מצויים תחת סמכותו של השטן באופן לגיטימי. אנו המאמינים במשיח איננו תחת סמכותו.

האמת היא שמהרגע שבו שבנו לאלוהים ונכנענו לישוע המשיח, וקיבלנו אותו כאדון על חיינו, הועברנו — בגוף, בנפש וברוח — מתוך ממלכת השטן אל ממלכתו של המשיח. אלו הן עובדות ממשיות. אנחנו מאמינים בעובדות שמקורן בתחום הרוחני והבלתי נראה של דבר אלוהים מפני שאנו כבר לא נשלטים על-ידי החושים הפיזיים שלנו. מגן האמונה מכסה כל תחום בחיינו. שום חץ בוער לא צריך לחדור את המגן הזה. (ר אפסים ו, 16.)

באמצעות דם השה, נסלחו לנו חטאינו

באיגרת אל האפסים א, 7, אנו קוראים על אספקה שניתן לקבל באמצעות דם ישוע:

אֲשֶׁר בּוֹ לָנוּ הַפִּדְיוֹם בְּדָמוֹ וּסְלִיחַת הַפְּשָׁעִים כְּרֹב חַסְדּוֹ.
(אפסים א, 7)

סליחה עבור החטאים שלנו הושגה עבורנו באמצעות הדם של ישוע. השווה בין פסוק זה לדברי ישוע בסעודה האחרונה המתועדת במתי כו, 28, היכן שהוא נתן לתלמידיו לשתות יין, שסימל את דמו:

כִּי זֶה הוּא דָּמִי דַּם הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.
(מתי כו, 28)

באיגרת אל העברים ט, 22, נאמר שבלי שנשפך דם, אין סליחת חטאים או כפרה. לפיכך דמו של ישוע נשפך על מנת שחטאינו יסלחו לנו.

שימו לב שבאפסים א, 7, שאול כרך את שני הדברים יחד: פדות באמצעות הדם של ישוע וסליחת חטאים. חשוב מאוד להבין את העיקרון הזה, מפני שמלוא זכויות הפדות יינתנו לנו אך ורק במידה שבה חטאינו נסלחו.

לכסות היטב את משקופי הבית

אֲשֶׁר בּוֹ לָנוּ הַפִּדְיוֹם בְּדָמוֹ וּסְלִיחַת הַפְּשָׁעִים כְּרֹב חַסְדּוֹ.
אפסים א, 7

אם נסלחו לנו כל חטאינו, יש לנו את מלוא זכויות הפדות מאת אלוהים. למרות זאת, אם ישנו חטא שלא התוודנו עליו בחיינו (ולפיכך לא נסלח לנו), אז אין לנו את זכויות הפדות באותו התחום בחיינו. לשטן עדיין יש טענות נגדנו באותו התחום. אם לשטן יש איזושהי טענה הוא לא יניח לזה. העיקרון הזה הוכח בפניי פעמים רבות כאשר עבדתי עם אנשים שנזקקו לשחרור מרוחות רעות. השטן לא יוותר על התביעה שלו. גם אם תצעק עליו או תצום שבוע ימים, לא תוכל לשנות את המצב, מפני שהשטן יודע שיש לו טענה לגיטימית נגדך, מאחר ועדיין לא סידרת את המצב.

דרך שכיחה נוספת שבה מאמינים במשיח מאפשרים לשטן לטעון טענות ליגיטימיות בחייהם, היא על-ידי כך שהם לא סולחים לאחרים. ישוע מלמד אותנו בברית החדשה שסליחת אלוהים בחיינו פועלת באותה מידה שבה אנו סולחים לאחרים.

וּמְחַל לָנוּ עַל חֹבוֹתֵינוּ כַּאֲשֶׁר מָחַלְנוּ גַּם־אֲנַחְנוּ לְחַיָּבֵינוּ.
(מתי ו, 12)

אין לנו את הזכות לבקש סליחה מאלוהים מעבר למידה שבה סלחנו לאחרים. (ר פסוקים 14-15.) אם ישנם אנשים שלא סלחנו להם, זאת המידה שבה גם אנחנו לא נחווה סליחה על-ידי אלוהים. במילים אחרות, כל תחום של חוסר סליחה בחיינו הוא תחום שבו לשטן יש טענה ליגיטימית נגדנו. לא משנה מה תעשה, לא תוכל לגרש את השטן מהחיים שלך לפני שסלחת לכל מי שטרם סלחת לו.

המילה סליחה היא אחת המילים היפות ביותר בכל השפות. מה הופך את המילה הזו ליפה וייחודית? אולי התוצאות שנובעות ממנה: פיוס, שלום, שלווה, הבנה, התחברות. העולם שלנו כיום זקוק נואשות לדברים הללו!

לעומת זאת, מהן התוצאות הנובעות מהכשלון או הסירוב שלנו לקבל או להעניק סליחה? מרירות, מריבה, חוסר שיתוף פעולה, שנאה ומלחמה. לעתים נדמה שהמין האנושי כולו מוצף ונכנע לכוחות מרושעים ושליליים כגון אלה. אם נצליח להתעלות על המצב הזה, זה יקרה רק במידה שבה אנו לומדים ומיישמים את עקרונות הסליחה של אלוהים בחיינו.

הכתובים מציגים שני כיוונים לסליחה. שני הכיוונים מיוצגים על-ידי הסמל העיקרי של הברית החדשה: הצלב.  הצלב מורכב משני מוטות — האחד אנכי והשני מאוזן — והם מייצגים את שני כיווני הסליחה. המוט האנכי מייצג את הסליחה שכולנו זקוקים לקבל מאלוהים, שמתאפשרת לנו אך ורק על-ידי הזדהות עם הקורבן והתקומה של ישוע המשיח. המוט המאוזן מייצג את מערכות היחסים שלנו עם בני אדם אחרים, ואת הסליחה שהיא גם בת שני הכיוונים במקרה הזה: הסליחה שעלינו לקבל מאחרים והסליחה שעלינו להעניק לאחרים. שוב, המקום היחיד שבו ניתן לנו החסד לקבל ולהעניק סליחה הינו הצלב.

פדות מוחלטת

אחד מההיבטים הנפלאים ביותר באישיותו של אלוהים הוא שכאשר אלוהים סולח, הוא עושה כן זה באופן מוחלט ושלם. הנביא מיכה כתב על זה:

מִי אֵל כָּמוֹךָ, נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע, לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ. לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא.  יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ, יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ, וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם.
(מיכה ז, 18-19)

האין זה מדהים? כל דבר רע שאי פעם עשינו – כל דבר שיכול שאי פעם גרם לנו לחוש אשמה, כל טענה שהאויב יכול היה לטעון נגדנו אי פעם – אלוהים רומס את כל זה תחת רגלו ומשליך את זה למצולות הים.

מישהו פעם אמר שכאשר אלוהים משליך את עוונותיך לים, הוא גם מניח שלט בו כתוב: אסור לדוג! לעולם אל תנסה לחזור ולהקים משהו שאלוהים כבר קבר. אם אלוהים סלח לך אז נסלח לך. אין עוד שאלות. סליחת אלוהים הינה טוטאלית. אלוהים דרך הנביא ישעיהו אל עמו:

אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי; וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר.
(ישעיהו מג, 25)

כאשר אלוהים סולח לנו, הוא מוחק כל תיעוד של החטאים שלנו; אנחנו פותחים דף חלק. לאלוהים יש זיכרון מצוין. למרות זאת, הוא יכול לבחור שלא לזכור משהו. כאשר הוא סולח, הוא גם שוכח!

כולנו זקוקים לסליחה של אלוהים

להיבט האנכי של הסליחה, הסליחה שמגיעה רק מאלוהים, אנו זקוקים הכי הרבה. יחד עם הסליחה מאלוהים מגיעה ברכה מיוחדת. תיאור מדהים של הברכה הזו ניתן לנו על ידי דוד בתהילים לב, 1-2:

לְדָוִד, מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה.
אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב יְהוָה לוֹ עָוֹן, וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה.

המונח "אַשְׁרֵי" מצביע על ברכות רבות מהן נהנה האדם שפשעיו נסלחו לו, שחטאיו כוסו על ידי אלוהים.

חשוב להבחין בכך שהכתובים אינם מדברים על אדם שאינו זקוק לסליחת אלוהים. הכתובים מאוד ברורים בעניין זה, אין אדם שאינו זקוק לסליחה של אלוהים, בלי יוצא מן הכלל. במזמורים אחרים, דוד אומר שאין אדם שלא חטא. כולנו חטאנו. לכן כולנו זקוקים לסליחה. השאלה שנשאלת לא תהיה אם אנו זקוקים לסליחת חטאים, אלא אם אנחנו מוכנים לקבל אותה.

במזמור לב, 3-5, דוד גולל את חווייתו האישית:

כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי, בְּשַׁאֲגָתִי כָּל הַיּוֹם.
כִּי יוֹמָם וָלַיְלָה תִּכְבַּד עָלַי יָדֶךָ נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה.
חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוָה וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה.

אני באופן אישי מאמין שדוד התייחס בדבריו אלו לחטא שלו עם בת-שבע, אשת אוריה החיתי. זה היה מצב איום, שבו דוד נאף ולאחר מכן רצח כדי להסתיר את הניאוף. דוד נהג כמו רבים מאיתנו. למשך תקופה ארוכה, הוא לא התמודד מול חטאו, והוא ניסה להתעלם ממנו. בפסוקים הבאים, דוד ממשיך וכותב על חווייתו:

עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, אֵלָיו, לֹא יַגִּיעוּ.
אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְּרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט, תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה.
(פסוקים 6-7)

זה אף פעם לא מאוחר להתוודה לפני אלוהים על חטא ולבקש ממנו מפלט בישועתו. הוא ימלט אותנו מחטאותינו אם רק נודה בהם ונשוב מהם (נעזוב אותם).

אגודת האזוב – העדות שלנו

כעת נבחן את הפסוק הזה אודות הדם של ישוע, ונראה כיצד ניתן ליישם אותו באמצעות העדות האישית שלנו שהיא כמו אגודת אזוב (הצמח בעזרתו מרחו בני ישראל את דם השה על משקופי דלתות ביתיהם במצרים). בעדות האישית שלנו יכולה לשמש אותנו בכל מצב וצורך בחיינו.

הפסוק הזה מצביע על שני דברים שיש לנו בזכות דם ישוע, אם אנחנו במשיח (אם אנחנו תופסים מחסה תחת שמו, וולא מנסים לחיות חיים עצמאיים ובלתי תלויים באלוהים). זכור, אם אינך במשיח, אם אינך מפקיד את חייך בידיו, אין לך חלק בדברים האלה. בליל הפסח הראשון, במצרים, דם השה לא עזר למי ששהה מחוץ לביתו. רק בתוך בתיהם בני ישראל היו מוגנים, וכמו כן רק בתוך המשיח אנו יכולים לקבל פדות וסליחת חטאים.

אני מכיר את הפסוק מאפסים א, 7 בעל פה. אני יכול לצוטט אותו גם באמצע הלילה בחושך מוחלט. אני חי עם הפסוק הזה. אגודת האזוב שמורה בידי. אין כמעט יום שאני לא משתמש בו בחיי האישיים. גיליתי שהוא עושה את העבודה.

אֲבָל אִם־נִתְהַלֵּךְ בָּאוֹר כַּאֲשֶׁר הוּא בָאוֹר הִנֵּה נִתְחַבַּרְנוּ יָחַד וְדַם־יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בְּנוֹ יְטַהֲרֵנוּ מִכָּל־חֵטְא.
ראשונה ליוחנן א, 7

בפסוק הזה ישנם שלושה פעלים שהם בהווה מתמשך: נתהלך, נתחברנו, יטהרנו. אנו חייבים לשים לב לכך. אם נמשיך ונתהלך באור, אנו נמשיך ונתחבר אחד עם השני, והדם של ישוע המשיח ימשיך ויטהר אותנו.

חשוב מאוד להבין שזה מותנה. אם נמשיך ללכת באור של דבר אלוהים ונציית למה שהוא אומר, התוצאה הראשונה היא התחברות בריאה שלנו עם אחרים באמונה. אם לא נתהלך באור, לא תהיה לנו התחברות. אם אין לנו התחברות, אנחנו לא הולכים באור. אולם אם אנו הולכים באור ויש לנו התחברות אז הדם של ישוע ממשיך ושומר עלינו טהורים ללא הרף.

מעוני לעושר עפ"י התורה והברית החדשה

החלפה שהתרחשה על הצלב: עושר תחת עוני

כִּי יֹדְעִים אַתֶּם אֶת חֶסֶד אֲדֹנֵינוּ יֵׁשוּעַ הַמָּשִׁיחַ שֶׁבִּהְיותֹוֹ עָשִׁיר נַעֲשָׂה רָשׁ בַּעֲבוּרְכֶם לְמַעַן תַּעֲשִׁירוּ עַל־יְדֵי רִישׁוֹ.

ישוע נעשה עני כדי שלנו, בתמורה, ניתן יהיה להפוך לעשירים.

מתי ישוע נעשה עני?

אנשים מסוימים מתארים את ישוע כאדם עני, אבל זה לא מדויק. הכיסים שלו לא היו מלאים בשטרות של כסף, אבל מעולם לא חסר לו דבר. כשישוע שלח את תלמידיו לצאת לבדם, גם הם לא חסרו דבר. (ר‘ לוקס כב, 35.) ולא זו בלבד שלא היו עניים, אלא שהוא ותלמידיו נהגו דרך קבע לתת לעניים. (ר‘ יוחנן יב, 4-8, 29.)

השיטות של ישוע להשיג כסף ומזון

אכן, השיטות של ישוע להשגת כסף היו לעיתים לא שגרתיות, אבל לכסף אותו ערך אם הוא נמשך מהבנק או מפיו של דג! (ר‘ מתי יז, 27.) השיטות שלו לאספקת אוכל גם היו לא שגרתיות, אבל אדם היכול לספק ארוחה מזינה 5,000 איש + הנשים והטף, לבטח לא ייחשב עני על־פי הסטנדרטים הרגילים! (ר‘ מתי יד, 15-21.)

תפיסת אלוהים ל"שפע"

ישוע בחייו על פני הארץ היווה עבורנו דוגמה מובהקת ל“שפע“ כפי שמוגדר בתנ“ך ובברית החדשה. היה לו תמיד כל מה שנזקק לו כדי לעשות את רצון האלוהים. ואף מעבר לכך: הוא נתן בכל עת לאחרים, והאספקה שלו מעולם לא אזלה.

מתי, אם כן, נעשה ישוע עני בעדנו?

על הצלב. בספר דברים כח, 48 משה מסכם עוני מוחלט ב-4 מילים: רעב, צמא, עירום, חוסר כל. ישוע חווה כל זאת על הצלב.

  • הוא היה רעב. הוא לא אכל קרוב ל-24 שעות.
  • הוא היה צמא. אחד הדברים האחרונים שאמר היה: ”צמאתי!“ (יוחנן יט, 28)
  • הוא היה עירום. החיילים לקחו ממנו את כל בגדיו. ( (יוחנן יט, 23)
  • הוא היה חסר כל, לא נותר ברשותו דבר. לאחר מותו הוא נקבר בגלימה מושאלת ובקבר מושאל. (ר' לוקס כג, 50-53.)

כך ישוע, באופן מדויק ומושלם, נשא למעננו בעוני גמור.

מטרת התורה חלק ג': לחזות את המשיח העתיד לבוא

איך אנו יודעים שיבוא המשיח?

המטרה השלישית, בעלת החשיבות, שלשמה ניתנה התורה הייתה לנבא ולחזות משיח שעתיד היה לבוא, ואשר רק דרכו יוכל האדם לקבל ישועה אמיתית וצדקה. את זאת עשתה התורה בשתי דרכים: באמצעות נבואה ישירה, וגם על ידי מערכת סמלים וטקסים, עליהם מצווה התורה, שרמזו על המשיח בדרך עקיפה.

בדברים י"ח 18 – 19 מצויה דוגמא לנבואה ישירה כזו. באמצעות משה הכריז אלוהים בפני בני ישראל:

"נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, ונתתי דברי בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצוונו. והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריי אשר ידבר בשמי אנוכי אדרוש מעמו".

מאוחר יותר מצטט שמעון כיפא דברים אלו, כשהוא מחילם ישירות על ישוע המשיח (ראה מעשי השליחים ג' 22 – 26 בברית החדשה). כך, ביאתו של הנביא, שנחזתה בתורה על ידי משה, התגשמה בברית החדשה בדמותו של ישוע המשיח מנצרת.

קורבנות ומצוות התורה מרמזים על ישוע המשיח העתיד לבוא

לדוגמא מצוות שה הפסח, בשמות יב' מרמזת על ישועה באמצעות אמונה בדם של שה תמים ללא דופי. ואכן דמו של ישוע ניגר על הצלב בתקופת הפסח. דוגמא נוספת ניתן למצוא בשבעת הפרקים הראשונים של ספר ויקרא; שם מתוארים הקורבנות השונים הקשורים בכפרה על חטא. קורבנות אלו נועדו לאפשר לבני אדם להתקרב לאלוהים והם מרמזים על היבטים שונים של מותו המכפר של המשיח, כקורבן על הצלב.

מסיבה זו מציג יוחנן המטביל את המשיח לפני ישראל במלים הבאות:

"הנה שה האלוהים הנושא חטאת העולם!"
(יוחנן א' 29)

השוואת ישוע לשה החטאת אמורה הייתה להסב את תשומת לבו של עם ישראל לעובדה שהקורבנות בהם עוסקת התורה מרמזים על המשיח שעתיד היה לבוא.

באיגרת אל הגלטים מסכם שאול את מטרתה של התורה.

אבל המקרא הסגיר את הכל ביד החטא, כדי שעל סמך אמונת ישוע המשיח תינתן ההבטחה למאמינים. לפני בוא האמונה נשמרנו תחת יד התורה, כלואים היינו לקראת האמונה העתידה להיגלות. לפיכך הייתה התורה אומנת המדריכה אותנו אל המשיח, למען נוצדק על ידי אמונה.
(ג' 22 – 24)

התורה כאומנת, מחנכת את הילדים עד שיגועו לבגרות

המלה היוונית אשר תורגמה כאן כ"אומנת", מתייחסת לעבדים שהיה להם מעמד בכיר בבתי אדוניהם העשירים. עבדים אלו היו ממונים על הקניית חינוך והשכלה ראשוניים לילדיו של בעל הבית. כאשר גדלו הילדים היו עבדים אלו מלווים אותם יום יום אל מקום לימודים שמחוץ לבית, מקום בו זכו להשכלה ברמה גבוהה יותר.

התורה מציגה את הדרישות הבסיסיות ביותר של אלוהים

באופן דומה, ניתנה התורה לעם ישראל כדי להדריכו בדרישות האלוהים הבסיסיות בכל הנוגע לצדקה. לאחר מכן כיוונה התורה את העם לאמונה במשיח, אשר ממנו ניתן ללמוד על צדקה אמיתית המושגת רק באמונה, ולא באמצעות קיום המצוות התורה.

ממש כמו שמטלתו החינוכית של העבד הגיעה לקיצה כאשר הוא הפקיד את ילדי אדונו בידי מורה מוסמך בבית ספר, כך גם הושלם תפקיד התורה ברגע שזו הדריכה את העם אל משיחם, ישוע, והביאה למודעותם את צורך בישועה הניתנת באמצעות אמונה בו. מסיבה זו אומר שאול לסיכום:

אבל לאחר בוא האמונה איננו נתונים עוד למרות האומנת.
(אל הגלטים ג' 25)

סוף התורה: יש דבר כזה בכתובים?

כלומר, כבר איננו תחת מרות התורה. השתחררנו מתורת משה ונכנסו לברית חדשה עם אלוהים כפי שמנובא בירמיהו לא, 30.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה; וְכָרַתִּי אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃ לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; אֲשֶׁר־הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת־בְּרִיתִי, וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם־יְהוָה׃ כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם־יְהוָה, נָתַתִּי אֶת־תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל־לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם.

תולדות החטא – חלק 2

הצורך בישועה

מיד עם גירוש אדם וחוה מגן עדן בני-האדם החלו לחפש מנוח לנפשם. בספר בראשית פרק פרק ה' מסופר לנו על הולדת נוח וכך התנ"ך מסביר את שמו:

וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר; זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן־הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה.
(בראשית ה, 29)

תקווה למנוחה ולישועה הייתה קיימת גם בלב הוריו של נוח. הם הבינו שהעולם הזה בו הם חיים הוא אינו אידיאלי, הוא נמצא תחת קללה. למרות שנוח נולד 10 דורות אחרי אדם, הוריו עדיין שמרו בליבם את הזכרון, שיש אפשרות לעולם או לחיים טובים יותר. המבול, שהוא האירוע המרכזי בחיי נוח, הוא אות לכך שאלוהים אינו שבע רצון מהמצב אליו הידרדרה האנושות. ההידרדרות הזו נמשכת גם היום, אולם גם היום יש אנשים שמחפשים מרגוע לנפשם.

קיום מצוות התורה — מנוח לנפשנו?

כאשר אנחנו מזהים את הקלקול או את השחיתות השוטפת את העולם, ואף מגלים שגם אנחנו יכולים להזדהם, אנו מגיעים להכרה שאנו זקוקים לסוג כלשהו של תיקון. את התיקון הזה אנחנו מבקשים לעשות בכל מיני דרכים שונות ומשונות שנועדו למעשה לתת מנוח לנפשנו המיוסרת. דרך אחת, מוכרת ומושכת במיוחד עבורנו היהודים, דרכה אנחנו מבקשים לנסות למצוא מנוח לנפשנו, היא דרך קיום מצוות התורה. לכן זה חשוב מאוד להבין את טבעה של תורת משה והמטרות לשמן היא נתנה.

מהי תורת משה?

האם היהודות הרבנית הוסיפה או גרעה מתורת משה המקורית?

על פי התיעוד המופיע בתורה עצמה, התורה ניתנה לנו על ידי משה. התורה ניתנה לנו כמערכת שלמה של ציוויים, חוקים ומשפטים. ארבעת ספרי החומש, שמות, ויקרא, במדבר ודברים מכילים אותה בשלמותה.

גם לפני משה וגם אחרי משה לא ניתנה מערכת חוקים שלמה ומורכבת שכזו לבני אדם. אלוהים לא העניק עוד מעולם תורה שכזו לבני עמו, והוא גם לא הוסיף עוד חלקים לתורה הקיימת. התורה ניתנה לנו כך, בשלמות, אחת לתמיד. הקשיבו לדברים הבאים אותם נשא משה לפני העם:

ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' אלוהי אבותיכם נותן לכם. לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצוות ה' אלוהיכם אשר אנוכי מצווה אתכם.
(דברים ד' 1 – 2)

מילים אלו מוכיחות שהתורה שנתן אלוהים לעם ישראל, באמצעות משה, היתה שלמה וסופית. לאחר שהיא ניתנה לנו, אסור היה להוסיף או לגרוע ממנה דבר.

כיום ביהדות המודרנית כשאנו אומרים תורת משה אנו לרוב מתכוונים לתורה שבעל פה המבוססת על הלכות המשנה והגמרא. התורה שבעל פה היא תוספת מאוחרת למערכת החוקים שניתנה לנו על ידי משה. אם התוספת הזו הייתה ליגיטימית מדוע היא אינה מופיעה בתורה עצמה? ומדוע משה ציווה את העם בבירור: לא להוסיף לדבר שלו ולא לגרוע ממנו? מעבר לכך שברור שהמשנה והגמרא הן תוספות לתורה, עיון קצר בהן מגלה גם שבמקומות רבים התורה שבעל פה גורעת חלק מהחוקים המקוריים המופיעים בתורה.

האם משה אישר לישראל לקיים רק חלק מהתורה?

בספר דברים (החמישי בחומשי התורה), משה אומר לבני ישראל את הדברים הבאים:

וְהָיָה, אִם־לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם; וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ.
(דברים כח, 15)

אם אנחנו חושבים לשמור את התורה אנחנו חייבים להקשיב לדברים של זה שעל ידו קיבלנו את התורה, משה! משה אומר כאן לבני ישראל שכל מי שנתון למרות התורה חייב לשמור את כל המצוות וכל החוקים בכל עת. אין באפשרותנו לקיים חלקים מן התורה ולפסוח על אחרים. כמו כן, לא קיימת אפשרות לקיים חוקים רק במועדים ובזמנים מסוימים. כל מי שמבקש לשמור את מצוות התורה חייב להיות נאמן לכולן, בכל עת.

איש אינו יכול לומר, "אני מוצא שחלקים מסוימים מן התורה הם חשובים, ולכן את אלה אקיים, אבל לדעתי אחרים אינם חשובים, ולכן לא אציית להם." כל הנמצא תחת מרות התורה חייב למלא את כל דרישותיה כל הזמן. אם הוא מפר מצווה אחת הוא מפר את התורה כולה.

אדם הנשען על קיום המצוות חייב לשמור על כולן תמיד. מי שמפר, ולו פעם אחת, משהו מן המצוות, הרי שהוא הפר את התורה כולה, ועל כן על פי דברי משה יבואו עליו כל הקללות הכתובות בתורה.

כך, נוכל לסכם בקצרה את שתי העובדות החשובות עליהן יש לעמוד בטרם נגבש את יחסנו לתורת משה:

  • התורה ניתנה באמצעות משה כיחידה שלמה, אחת ולתמיד; לאחר מכן אי אפשר היה להוסיף עליה או לגרוע ממנה דבר.
  • את התורה צריך לשמור תמיד בשלמות, כמערכת יחידה ושלמה. הפרת מצווה אחת היא כהפרה של התורה כולה.

האם ניתן כיום לקיים את תורת משה?

העובדה שהתורה שבעל פה קיימת היא ראייה בעצמה לכך שזה בלתי אפשרי לקיים את תורת משה המקורית כיום. על אף הטענה המאוחרת יחסית שאת התורה שבעל פה משה קיבל בהר סיני יחד עם התורה הכתובה, אין כל אזכור לתורה שבע"פ בתנ"ך הכתוב. יתר על כן, התורה שבעל פה גורמת לכך שכל יהודי העוסק בה מתרחק מהתורה הכתובה המקורית. כאשר משה רצה להסב את תשומת לב העם לחשיבות התורה, הדירשה העיקרית שהוא הציג בפניהם הייתה:

וְהָיָה, אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…
(דברים כח, 1)

כיצד נוכל לשמוע בקול אלוהים, אם לא נתייחס ישירות לדברו. המשנה והגמרא הם ספרים המורכבים מציטוטים של דברי חכמים, כאשר אנחנו מטים את אוזנינו לדברי חכמים, ומתרחקים מדבר אלוהים הכתוב המקורי, אנחנו איננו שומעים לציווי של משה: "לשמוע בקול אלוהינו…"

בפני כל מי שבאמת ובתמים מבקש לקיים את תורת משה ניצבת בעיה נוספת: אין כל אפשרות כיום לקיים את כל המצוות העוסקות בזבחים, קורבנות ועולות. נוסף, בתורה ישנם אינספור מקרים בהם משה מצווה את בני ישראל ללכת לכוהן במקרה כזה או אחר. דוגמא מובהקת למקרה שכזה מופיעה במספר מקומות בברית החדשה, שמשמרת דוגמאות לאורח החיים היהודי בארץ ישראל בסוף ימי בית שני:

בִּהְיוֹתוֹ בְּאַחַת הֶעָרִים בָּא אִישׁ נָגוּעַ כֻּלּוֹ בְּצָרַעַת. כַּאֲשֶׁר רָאָה אֶת יֵשׁוּעַ, נָפַל עַל פָּנָיו וְהִתְחַנֵּן אֵלָיו: "אֲדוֹנִי, אִם תִּרְצֶה תּוּכַל לְטַהֵר אוֹתִי." יֵשׁוּעַ הוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ וּבְנָגְעוֹ בּוֹ אָמַר: "רוֹצֶה אֲנִי! הִטָּהֵר!" וּמִיָּד נֶעֶלְמָה הַצָּרַעַת. "אַל תְּסַפֵּר לְאִישׁ", צִוָּה עָלָיו יֵשׁוּעַ, כִּי אִם לֵךְ הֵרָאֵה אֶל הַכֹּהֵן וְהַקְרֵב קָרְבָּן עַל טָהֳרָתְךָ, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה מֹשֶׁה לְעֵדוּת לָהֶם"
(לוקס ה, 12-14)

בספר ויקרא פרקים יג-יד מופיעות הנחיות מפורטות לגבי מצבים בהם מופיעות מחלות עור, כמו צרעת. כמו כן, הכוהן אחראי לבדוק אם אילו הנגשים אליו לבדיקה נרפאים ואם כן להקריב קורבן עבורם. כאשר האיש המצורע פנה לישוע, ישוע ריפא אותו, אולם ישוע ציווה עליו ללכת לכוהן, להקריב קורבן וכך לקיים את מצוות משה.

כיום אין כוהן ואין מקדש ואין מזבח. גם אם ברצוננו לקיים את מצוות התורה הכתובות אין באפשרותו לעשות כן. במקום זה, אנשים המבקשים לקיים את התורה, מקיימים סדרה של מצוות אלטרנטיביות למצוות התורה המקוריות. אולם, סקירה מהירה של תורת משה הכתובה מגלה שיותר מ- 90% ממנה מוקדש לעבודת הכוהנים והקורבנות. נוסף, תפקיד הכהונה הוא לתווך בין אלוהים ובין העם באמצעות העבודה במשכן. משה אמר לבני ישראל:

וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
(שמות יט, 5-6)

מופיע כאן תנאי ברור, "אם תשמעו אז תהיו לי ממלכת כוהנים." היהדות הרבנית ההילכתית היא בהכרח אינה ממלכת כוהנים, לכוהנים אין תפקיד בדת היהודית המודרנית. לפי דברי משה זו תוצאה של חוסר ציות לדבר של אלוהים.