קריטריון מכריע באופי החיילים
גדעון ביקש לבחון תכונה יחידה באופיים של החיילים: ערנות.
תדמיינו קודם את החיילים ששתו באופן רגיל. לאחר שהניחו את המגן שאחזו משמאל והחרב מימין, הם כרעו על שני ברכיים וקברו את פניהם בתוך המים. באופן הזה הם היו חשופים כליל למתקפת פתע. בתנוחה הזו הם לא היו מסוגלים לבחון באויב שבא ומתקרב, וכלי נשקם לא היו מוכנים לשימוש. לפני שהם היו מספיקים להרים אותם שוב, הם כבר היו נפגעים מכוחות האויב.
ומה עם אלה שליקקו ככלבים? כאשר כלב שותה, הוא אינו קובר את אפו בתוך המים, אלא משיט את לשונו ולוגם את המים אל תוך פיו, תוך כדי התזת המים לכל הכיוונים.
כיצד אם כן נוכל לדמיין לעצמנו את המראה של החיילים שליקקו את המים ככלבים? כתוב בשופטים ז, 6 הַמֲלַקְקִים בְּיָדָם אֶל־פִּיהֶם… כלומר, הם כרעו ברך אחד בלבד. הם הותירו את מגנם ביד שמאלם והניחו את חרבם לימינם. בתנוחה הזו הם שמרו על ערנות ושמרו על יכולתם לראות אויב שמתקרב לעברם למתקפת פתע. המגן היה כבר מוכן לשימוש והם שמרו את היכולת להרים את חרבם בין רגע לשימוש מיידי. קבוצת החיילים הזו לא הותירו שום אפשרות לאויב לתפוס אותם לא מוכנים.
300 איש בלבד עברו את הבחינה השנייה הזו. הם עמדו מול 000, 135 חיילים מדיינים, שעלו במספרם על צבא גדעון 450:1!
אני מתאר לעצמי שלפחות חלק מהחיילים ששוחררו מצבא גדעון נשמו לרווחה באומרם, תודה לאל שיצאנו משם! הגדעון הזה משוגע. מה זה בכלל משנה כיצד בן אדם שותה את המים שלו? בואו נראה מה יעלה בגורלו ושל המטומטמים שנשארו איתו.
בסופו של דבר כמובן, גדעון וצבאו של 300 חיילים תכננו מתקפת פתע שזרעה בלבול מוחלט בקרב המדיינים. לאחר מכן, רבים מקרב עמו הצטרפו לגדעון והביסו את המדיינים כליל.
הפרופורציות בסיפור הזה מאירות עיניים. רק 300 חיילים בלבד מלאו את התנאים להתקבל למתקפת הראשונה נגד המדיינים. אולם לאחר שהם פרצו את הדרך, אלפי ישראלים הצטרפט לגדעון בלהט והשתתפו במרדף אחר המדיינים שנסו.
הסיפור הזה מתאר באופן מדויק עד כמה שדרכי אלוהים שונים מדרכנו. ללא ההדרכה של אלוהים, גדעון בוודאי היה מסיק, החיילים שהצטרפו אלי לא יספיקו. אני צריך תגבור. אולם אלוהים קרא שונה את המפה. רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ… בסופו של דבר נותר גדעון עם פחות מחייל אחד מכל מאה חיילים שהצטרפו אליו בהתחלה. עבור אלוהים, השאלה שנשאלת היא לא כמה אנשים? אלא אילו מן אנשים?