מדוע אנו סובלים?

מדוע אנו סובלים?

מכל ארבע קצות העולם אליהן פוזר העם היהודי בשנות הגלות הארוכות, עלתה אותה שאלה פעם אחר פעם: מדוע אנו סובלים כך? מדוע זה קורה דווקא לנו? השאלה הזו לא פסחה גם על אלה שעלו לישראל, והיא נותרת על כנה עד היום. מדוע מאז ומתמיד העמים סביב ישראל מתנגדים לנוכחות העם היהודי ומדוע קיים חשש מתמיד לבטחונו? מדוע החיים בישראל מתקיימים כל העת בצילם של איומי מלחמה ופלישה עוינת? מדוע הגורל הזה נפל בחלקו של עם ייחודי זה כמעט בכל מקום בו הוא נוכח במשך עשרים מאות?

הספר היחיד שמספק תשובה ברורה וסמכותית לכל השאלות האלה הינו ספר שנכתב כולו בידי השואלים — בני ישראל לדורותיהם — התנ”ך. כל פסוק בתנ”ך נכתב בידי יהודים. זה נכון גם לגבי הברית החדשה. שני הספרים האלה מגלים, כפי שאף ספר אחר לא עשה, את הגורם האמיתי לסבל שהוא מנת חלקו של כלל המין האנושי. הייסורים מעולם לא היו נחלתם הבלעדית של בני ישראל. בני אדם סבלו מאז היווסד תבל, וישנו הרושם כי הסבל אף מתגבר עם הזמן.

ניתן לקחת לדוגמה כמה אירועים מהמאה הקודמת. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, למעלה ממיליון ארמנים נטבחו בידי הטורקים. מיליון ארמנים נוספים הפכו לפליטים חסרי כול. בין השנים 1934־1938, במבצע הטיהורים של סטלין, היסטוריונים מעריכים שמספר האנשים שהוצאו להורג עומד על מיליון. שישה מיליון בני אדם נוספים נכלאו או נשלחו לגולה. לפחות מחציתם לא שרדו את החוויה. במהלך מלחמת העולם השנייה, שישה מיליון יהודים נרצחו בשיטות תעשייתיות. בשנים הראשונות של השלטון הקומוניסטי בסין, לפחות עשרה מיליון בני אדם הוצאו להורג. כמעט בכל המקרים שציינתי הפשע היחיד של הנרצחים היה שהם היו בני גזע מסוים או החזיקו באמונה שונה מזו של רוצחיהם.

מהמקרים שצוינו לעיל, של אכזריות יוצאת דופן, ניתן להעביר את המבט גם למדינות האיסלאם, אפריקה ואסיה. מה רואים שם? אימה, שנאה, דיכוי, חוסר ביטחון, עוני וגם חולי. גם במדינות המערביות, המשגשגות יותר מבחינה חומרית, מתיחות ותסכול נפוצים בקרב האוכלוסייה.

מהו הגורם האמיתי למצב הנואש הזה? הכתובים מספקים תשובה ברורה וסמכותית לכך: בני אדם מרדו נגד אלוהים. זהו שורש הסבל של המין האנושי.

כפי שמתואר בספר בראשית, אלוהים דאג בפרטי פרטים לתנאים שיאפשרו את רווחתם ושמחתם של אדם וחווה, ההורים הראשונים של המין האנושי. אלוהים נתן להם "דבר" שהוא עצמו דיבר ישירות אליהם. ה"דבר" הזה עסק בעניין עץ הדעת וכלל שני חלקים. החלק הראשון היה ציווי: "אל תאכל". החלק השני היה אזהרה: "מות תמותון".

כאשר אדם וחווה נפלו, הם לא דחו את הנוכחות של אלוהים אלא את דברו. הם מרדו נגד מצוותו ודחו את אזהרתו. בעשותם כך, הם למעשה מרדו נגד אלוהים עצמו. נקודה זו הייתה נקודת ההתחלה של סבלו של המין האנושי כפי שהוא מוכר לנו כיום.

מה שנכון בנוגע לכלל המין האנושי, נכון לפחות באותה מידה בנוגע לישראל. השורש לסבלו של ישראל כעם נעוץ בדחייה של דבר אלוהים. אירועים היסטוריים רבים מוכיחים זאת.

לדוגמה, בשמואל א’ פרק ט”ו, אנו קוראים שאלוהים, באמצעות הנביא שמואל, ציווה על מלכה הראשון של ישראל, שאול, להשמיד כליל את המלך העמלקי ואת כל העם העמלקי. שאול לא עשה זאת. הוא השמיד רק חלק מהעמלקים על רכושם, והותיר את מלכם אגג בחיים וכן את מיטב הצאן והבקר.

כאשר שמואל גילה מה ששאול עשה, הוא הכריז עליו את משפט אלוהים:

כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר; יַעַן, מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. (שמואל א’ ט”ו 23)

ניתן  ללמוד מכך שלושה לקחים: קודם כול, שאול לא דחה את נוכחותו של אלוהים; הוא דחה את דבר אלוהים שהועבר דרך הנביא שמואל. מכל מקום, דחיית דבר אלוהים שווה לדחיית אלוהים עצמו. כתוצאה מכך שאול איבד את מלכותו, ובסופו של דבר התאבד מובס ובבושת פנים. במקביל, ישראל כאומה חוותה את התבוסה הקשה בתולדותיה עד לאותה העת, בעימות מול הפלישתים.

שנית, שאול לא סטה מכל מה שציווה עליו אלוהים. למעשה הוא קיים את מרבית המצוות. חוסר הציות של שאול בא לידי ביטוי בחלק אחד בלבד ממה שציווה עליו אלוהים, חלק שלא עלה בקנה אחד עם רצונו. למרות זאת, אלוהים החשיב אותו כמרדן גמור. הלקח כאן פשוט: ציות חלקי משמעו אי־ציות. יעקב מבטא מסר זהה בברית החדשה:

כִּי אִישׁ אֲשֶׁר יְקַיֵּם אֶת כָּל הַתּוֹרָה וְנִכְשַׁל בְּאַחַת מִמִּצְוֹתֶיהָ נִדּוֹן עַל כֻּלָּן. (יעקב ב’ 10)

כמה אנשים כיום חוזרים על אותה טעות של שאול המלך. הם מצייתים למה שתואם את רצונם ודוחים את שאר הציווּיים של אלוהים. הם מחשיבים את עצמם נאמנים לאלוהים, אולם אלוהים מחשיב אותם ללא־צייתנים. כאשר הם דוחים חלקים מסוימים מדבר אלוהים, הם למעשה דוחים את דבר אלוהים כולו. משדחו את דבר אלוהים, הם דחו למעשה את אלוהים עצמו.

שלישית, סיפורו של שאול מלמד אותנו כיצד אלוהים מתייחס לאי־ציות: "כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים…" אנשים רבים שמעולם לא עסקו בקסמים וכישוף מואשמים בחטא של מרי (מרדנות), המתבטא באי־ציות מתמשך ועקשנות המופגנת כלפי אלוהים ודברו. אנשים כאלה בוודאי יופתעו לדעת שאלוהים שופט ומעניש אותם באותה מידה שהוא שופט ומעניש קוסמים ומכשפים!

בהמשך הכתוב בתנ”ך, אותו עיקרון מתגלה שוב בהקשר של הממלכה הצפונית, ממלכת ישראל. בשנת 721 לפני הספירה כל הממלכה הצפונית נכבשה והוחרבה בידי צבאות אשור. הכתובים מתייחסים לחורבן המוחלט של הממלכה הצפונית במלכים ב’ י”ז 13, 14, 18:

וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל נְבִיאוֹ (נְבִיאֵי) כָל חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי  כְּכָל הַתּוֹרָה  אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים׃ וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃ וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ.

ישראל, הממלכה הצפונית, חזרה על אותה טעות אנושה של המלך שאול. בעקשותם הם דחו את דבר אלוהים שנשלח אליהם באמצעות נביאיו. כאשר הם דחו את דבר אלוהים, הם למעשה דחו את אלוהים עצמו. לאחר מכן אלוהים מצידו דחה גם אותם.

בכל הסיפור הזה ממלכת אשור שימשה ככלי בידי אלוהים, שבאמצעותו הוא העניש את ישראל. אלוהים אומר את זה בבירור בישעיהו י’ 5:

הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי; וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי.

אשור הייתה אומה חזקה ומרושעת. עם זאת, היא היוותה כלי בלבד — שבט מוסר או מטה בידי אלוהים בשעת זעמו. הגורם האמיתי לעינויי ישראל בידי האשורים לא היה כוחם או רשעותם של האשורים, אלא אי־הציות של ישראל.

בהמשך, הממלכה הדרומית, ממלכת יהודה, גם היא נכבשה והוגלתה. הפעם כלי המשפט בידי אלוהים היה ממלכת בבל. הכלי היה שונה, אולם הסיבה הייתה זהה: דחייה ממושכת של דבר אלוהים באמצעות נביאיו. בנחמיה ט’ 30 הסיבה לגלות בבל מצוינת בבירור:

וַתִּמְשֹׁךְ עֲלֵיהֶם שָׁנִים רַבּוֹת וַתָּעַד בָּם בְּרוּחֲךָ בְּיַד נְבִיאֶיךָ וְלֹא הֶאֱזִינוּ וַתִּתְּנֵם בְּיַד עַמֵּי הָאֲרָצֹת. (נחמיה ט’ 30)

לאורך ההיסטוריה אלוהים השתמש בממלכות הגויים על־מנת לשפוט ולהעניש את ישראל עבור אי־הציות המתמשך שלהם. בעקבות כך סבל עם ישראל ייסורים רבים. בכל המקרים ייסורי ישראל לא נגרמו בגלל כוחן של ארצות האויב, אלא בגלל שישראל דחו את דבר אלוהים.

האסון הלאומי הבא שפקד את יהודה היה חורבן ירושלים ובית המקדש בידי טיטוס בשנת 70 לספירה. כתוצאה מכך היהודים פוזרו בין הגויים ברחבי העולם. האירוע הזה נחשב לאסון הנורא ביותר שפקד את יהודה עד לאותה תקופה. 20 מאות חלפו מאז, ויהודים ברחבי העולם עדיין מתמודדים עם תוצאות האסון הזה.

אין לכך אזכור ישיר בתנ”ך כיוון שמדובר באירוע שהתרחש לאחר תום התיעוד ההיסטורי בתנ”ך. עם זאת, בהיעדר סקירה היסטורית, נבואות התנ”ך מספקות מידע רב. חורבן ירושלים ופיזור ישראל בתפוצות מופיעים בנבואות שונות בתנ”ך, והכתוב בויקרא כ”ו נוקב באירועים האלה בצורה הברורה והשלמה מכולן.

פסוקים 3־13 בפרק כ”ו בספר ויקרא מדברים על הברכות שאלוהים הבטיח לישראל אם יצייתו לדברו. פסוקים 14־45 מפרטים את המשפט שיבוא על ישראל כתוצאה מאי־ציות לדברו. המשפטים האלה מופיעים בדרגות חומרה שונות, לפי התגברות אי־הציות והעקשנות של בני ישראל. כל שלב של החמרה מתחיל במשפט: “וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם.” המשפט הזה מופיע ארבע פעמים — בפסוקים 18, 21, 24, 28. לפיכך אנו יודעים שיהיו ארבע החמרות למשפט של אלוהים.

כל השלבים המוקדמים של משפט אלוהים, עד פסוק 26, בוצעו כאשר ישראל שכנו עוד בתחומי ארצם. אולם בשלב האחרון של משפט אלוהים, מפסוק 37 ואילך, מתואר חורבנה של ישראל — חורבן הארץ והערים ופיזור בני ישראל בתפוצות. השלב הזה התגשם על־ידי הכיבוש של טיטוס והאירועים העוקבים. להלן קיצור עיקרי משפט האלוהים שמומש בדרך זו:

פסוק 29: וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם; וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ.
לפי יוספוס פלביוס, זה בדיוק מה שקרה במהלך המצור על ירושלים בידי טיטוס. נבואה יותר מדויקת מופיעה בדברים כ”ח 52־57.
פסוק 31: וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם…
פסוק 33: וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.
פסוקים 36־37: וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם, קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף׃ וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם.

במבט לאחור על עשרים המאות שחלפו, אף סופר לא היה מסוגל לסכם את השתלשלות האירועים ברור יותר ומדויק יותר מהאופן שבו הם תוארו בידי משה, נביאו של אלוהים, חמש־עשרה מאות לפני התרחשותם. אם התנ”ך מסוגל לתעד בטרם עת את השתלשלות היציאה של בני ישראל לגולה, סביר להניח שהוא מסוגל, באותה רמת דיוק וסמכות, לנקוב בגורמים שהובילו את עם ישראל לגלות.

באותו פרק, ויקרא כ”ו, הסיבות למשפטו של אלוהים צוינו בבהירות והודגשו. כבר ראינו את הצירוף "שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" שמציין החמרת מידות המשפט ומופיע שבע פעמים בפרק. ישנם שני צירופים נוספים שחוזרים על עצמם ארבע פעמים בפרק הנוכחי: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי…" ו"וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי". הצירוף הראשון מופיע בפסוקים 14, 18, 21, 27. הצירוף השני מופיע בפסוקים 21, 23, 27, 40. אלה הם הגורמים למשפט אלוהים על ישראל שנמשך מעל לעשרים מאות: אי שמיעה בקולו ואי־ציות לדברו. בקיצור, אי־ציות ועקשנות.

אותם הגורמים הביאו משפט בתחילה על שאול, לאחר מכן על ממלכת ישראל הצפונית, ולאחר מכן גם על ממלכת יהודה הדרומית. בכל אחד מהמקרים ראינו שאי־הציות והעקשנות כללו דחייה של דבר האלוהים שנשלח לישראל באמצעות הנביאים שאלוהים שלח להם. לפיכך ההסבר המסופק לנו אודות המשפט של אלוהים בתנ”ך ברור ועקבי לאורך הכתובים. האמצעים והכלים דרכם אלוהים מביא לידי ביצוע את משפטו עלולים להשתנות. עם זאת, הסיבה הבסיסית למשפט נותרת על כנה: דחייה עיקשת של דבר אלוהים שנשלח באמצעות נביאיו.

כמו כן ראינו שכל משפט בא בעקבות דחיית מסר מסוים שמובא על־ידי נביא שמונה במיוחד לשם כך, או כמה נביאים. שאול דחה את המסר של שמואל. ממלכת ישראל דחתה מסרים של נביאים שנשלחו אליהם, כגון עמוס והושע. ממלכת יהודה דחתה מסרים של נביאים שנשלחו אליהם, כגון ישעיהו וירמיהו.

לכן טבעי לשאול: איזה מסר או איזה נביא שדחו ישראל גררו את המשפטים שהחלו בשנת 70 לספירה דרך טיטוס והרומים, ושנמשכים למעשה עד היום? משפטיו הקודמים של אלוהים על ישראל היו חמורים, אולם המשפטים שבאו על העם באמצעות הרומים היו חמורים מכל עונש קודם. איזה מסר חשוב הגיע לעם? דחייתו של איזה נביא סמכותי וחשוב הובילה לכך שבאו על ישראל המשפטים החמורים ביותר שאי־פעם באו מאת האלוהים?

בדברים י”ח 18־19 משה הזהיר את ישראל כי אלוהים ישלח אליהם ביום מן הימים נביא סמכותי, גדול מכל קודמיו, שדחייתו תבטיח משפט ישיר של אלוהים. אלה דברי אלוהים לישראל באמצעות משה בנוגע לנביא הזה:

נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ׃ וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ.

שימו לב לסמכות הייחודית שניתנה לנביא הזה:

דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ׃ הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ.

כל מילה שידבר הנביא המסוים הזה תינתן לו על־ידי אלוהים. דחייה של כל דבר מדבריו תביא עונש בטוח מאלוהים.

החל ממשה ואילך, אלוהים שלח נביאים רבים לישראל. אולם אלוהים לא העניק להם את הסמכות המוחלטת הזו. כתוב בתהילים אודות משה, “וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו.” (תהילים ק”ו 32־33). כלומר, משה המרה את פי אלוהים וכתוצאה מכך לא הורשה להיכנס אל הארץ המובטחת. דוד היה מלך ונביא. אולם כשהתעמת עם חטאו כלפי בת שבע, הוא הודה, “חָטָאתִי לַיהוָה” (שמואל ב’ י”ב 13). אליהו גם נמנה עם גדולי הנביאים, אולם פעם אחת הוא ברח בפחד מפני איזבל המלכה, עובדת האלילים, וביקש מאלוהים לקחת את חייו (מלכים א’ י”ט 4). אפילו ישעיהו, שראה את האדון בכבודו, קרא: “אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב…” (ישעיהו ו’ 5) כל האנשים שהוזכרו כאן היו נביאים חשובים ביותר של אלוהים, אולם אף אחד מהם לא אחז בסמכות המוחלטת עליה דיבר משה אודות הנביא המופיע בספר דברים י”ח, 18, 19.

אם כן, מי היה הנביא הזה? מתי הוא בא? מה היה המסר שלו?

הברית החדשה מספקת תשובה ברורה לשאלות אלה. במעשי השליחים ג’ 22־26 פטרוס השליח נושא את הדברים הבאים בפני אחיו, בני ישראל:

הֵן משֶׁה אָמַר אֶל אֲבוֹתֵינוּ נָבִיא יָקִים לָכֶם יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיכֶם כָּמֹנִי אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן כְּכֹל אֲשֶׁר יְדַבֵּר אֲלֵיכֶם. וְהָיָה כָּל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע אֶל הַנָּבִיא הַהוּא וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ׃ וְגַם כָּל הַנְּבִיאִים מִשְּׁמוּאֵל וַאֲשֶׁר נִבְּאוּ אַחֲרָיו כֻּלָּם הִגִּידוּ מֵרֹאשׁ אֶת הַיָּמִים הָאֵלֶּה. אַתֶּם בְּנֵי הַנְּבִיאִים וּבְנֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת הָאֱלֹהִים עִם אֲבוֹתֵינוּ בְּאָמְרוֹ אֶל אַבְרָהָם וְנִבְרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה. לָכֶם בָּרִאשׁוֹנָה הֶעֱמִיד הָאֱלֹהִים אֶת עַבְדּוֹ יֵשׁוּעַ וַיִּשְׁלָחֵהוּ לְבָרֵך אֶתְכֶם בְּשׁוּבְכֶם אִישׁ מֵרֹעַ מַעַלְלֵיכֶם.

פטרוס מסביר בצורה הברורה ביותר האפשרית שהנביא הגדול שהובטח לנו על־ידי משה בא בדמות ישוע, ודרכו אלוהים קיים עם בני ישראל את הברית שכרת עם אברהם. לפיכך לדחות את ישוע משמעו לדחות גם את הברית בין אלוהים לאברהם.ישוע עצמו הכריז בפומבי שהמסר שבפיו ניתן לו על־ידי אלוהים האב, ושכל מעשיו נעשו במטרה אחת: למלא את רצונו המושלם של אלוהים אביו. לדוגמה, כתוב ביוחנן ח’ 26־29:

רַבּוֹת עִמִּי לְדַבֵּר וְלִשְׁפֹּט עֲלֵיכֶם אָכֵן שֹׁלְחִי נֶאֱמָן הוּא וַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ אֹתוֹ אֲדַבֵּר אֶל הָעוֹלָם׃ וְהֵם לֹא הֵבִינוּ כִּי עַל הָאָב אָמַר אֲלֵיהֶם׃ אָז אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ בְּעֵת תְּנַשְּׂאוּ אֶת בֶּן הָאָדָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי הוּא וְכִי אֵינֶנִּי עֹשֶׂה דָבָר מִנַּפְשִׁי כִּי אִם כַּאֲשֶׁר לִמְּדַנִי אָבִי אֵלֶּה אֲדַבֵּר׃ וַאֲשֶׁר שָׁלַח אֹתִי הוּא עִמָּדִי הָאָב לֹא עֲזָבַנִי לְבָדָד כִּי אֶת הַטּוֹב בְּעֵינָיו אֲנִי עֹשֶׂה תָּמִיד.

אין נביא אחר שיכול לטעון את הטענות שישוע טען. בהמשך, ביוחנן י”ב 47־48, ישוע הוסיף לדבר בנוגע לסמכות הייחודית של המסר שלו:

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִבְזֵנִי וְלֹא יִקַּח אֲמָרַי יֵשׁ אֶחָד אֲשֶׁר יָדִין אֹתוֹ הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי הוּא יָדִין אֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. כִּי אֲנִי לֹא מִלִּבִּי דִּבַּרְתִּי כִּי אִם אָבִי הַשֹּׁלֵחַ אֹתִי הוּא צִוַּנִי אֶת אֲשֶׁר אֹמַר וְאֶת אֲשֶׁר אֹמַר וְאֶת אֲשֶׁר אֲדַבֵּר…

לא היה לפני ישוע נביא שטען לרמת סמכות דומה.

עם זאת, אנו יודעים כי ישראל כעם דחו את ישוע ואת הברית שהוא הציע, עד היום. דור אחד לאחר שישראל דחו את ישוע, העונש החמור ביותר בא על ישראל. תוצאות המשפט הזה ניכרות עד היום. האם ההיגיון, ההיסטוריה והכתובים חוברים לכדי הוכחה כי שני האירועים הם סיבה ותוצאה? האם זה לא ברור כי דחיית העם את ישוע מהווה סיבה למשפטיו של אלוהים מאז ועד היום?

ישנן כמה שאלות שכל אחד מאיתנו מוכרח לדרוש את פתרונן. כיצד זה אפשרי? ישוע עצמו הצביע על הדרך ההגיונית לחפש תשובות כאשר דיבר עם בני עמו אודות עצמו:

דִּרְשׁוּ בַכְּתָבִים אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ שֶׁיֵּשׁ לָכֶם חַיֵּי עוֹלָם בָּהֶם וְהֵמָּה הַמְּעִידִים עָלָי.

ישוע טען כי הכתובים מעידים עליו, והוא אִתגר את עמו לדרוש בהם ולבחון את טענותיו בעצמם.

הדרך הזו נותרה עד היום הדרך ההגיונית ביותר למציאת תשובות לשאלות הגדולות: "דִּרְשׁוּ בַכְּתָבִים". קראו את הפסוקים בדברי הנביאים שמספרים על תוכניתו של אלוהים לעם ישראל ולמושיע שיבוא. קראו בויקרא כ”ו; דברים כ”ח; שמואל ב’ פרק ז’. קראו בתהילים ב’, ט”ז, כ”ב, ס”ט, ע”א, ע”ב, פ”ח, פ”ט, ק”י. קראו בישעיהו פרקים י”א, מ”ב, מ”ח, נ’, נ”ג, נ”ט. קראו בירמיהו פרקים ט”ז, ל’, ל”א. קראו ביחזקאל פרקים כ’, ל”ד, ל”ו, ל”ז, וגם את הושע פרק ג’, מיכה פרק ה’, זכריהו פרקים י”ב, י”ג, י”ד. קראו את דניאל פרקים ט’ ו־י”ב.

לאחר מכן פנו לברית החדשה. קראו אודות ישוע, על חייו והמסר שהיה בפיו — במיוחד בבשורות על־פי מתי ויוחנן. חקרו את עדותם של שליחי ישוע ואת אגרותיהם. זכרו כי כל הגברים האלה היו יהודים מסורים שקיבלו על עצמם ללא עוררין את משה ואת כל הנביאים. קראו במיוחד את האגרות אל הרומים, הגלטים והעברים.

אם תהיו מוכנים לחקור את הדברים האלה בעצמכם, תגיעו לנקודה שבה תבינו כי קיימות רק שתי אפשרויות בנוגע לישוע: אפשרות אחת היא שישוע הוא בדיוק מי שהוא טוען להיות, והאפשרות האחרת היא שהוא שקרן גמור. בשלב הזה עליכם לקבל את ההחלטה לבדכם. איש אינו יכול לקבל את ההחלטה במקומכם. התפללו לאלוהי אבותיכם ובקשו ממנו לעזור לכם להחליט החלטה נכונה.

רק זכרו דבר אחד: לעולם לא תהיה לכם החלטה חשובה מזו!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s